אמילי הלכה ברחוב, עם אוזניות באוזניה שניגנו שיר מפסקול סרט לא מוכר. היא צפתה על כל עוברי האורח התמימים וניסתה לחשוב איך קוראים לו, עם מה כל אחד מהם מתמודד בחייו עכשיו, לאן הוא הולך ומה צפוי לו בחיים. אחרי הכל, כולנו בני אדם, ולכולנו יש בעיות, קטנות וגדולות, אך בכל זאת הן בעיות. אמילי בת השש עשרה, רק התחילה להבין שהעולם הוא לא תמים וטוב, ושיש אנשים רעים שאוהבים לראות אנשים טובים סובלים, ושיש סבירות שהיא תיתקל באנשים כאלה במשך חייה. היא תמיד חלמה שהיא חלק מאיזה ספר דרמה שמסתיים בסוף טוב, אבל הבינה שלחיים אין סוף טוב. לא תמיד, אבל קשה למצוא סוף טוב.
אני לא יודעת מה גרם לי לכתוב את הקטע הזה. ישבתי מול מסך העריכה הלבן, מחכה להורדה שלי שתסתיים ופתאום היה לי חשק לכתוב. וזה מה שיצא. קטע סתמי שמתיימר להיות בעל משמעויות חשובות, אבל אני לא מסוגלת להעביר מסרים כאלה.
הסוף שבוע הארוך שלי בן החמישה ימים מסתכם כך: התקדמות סבירה בספר "גן הקיץ", צפיתי בשבע סרטים, הלכתי להופעה מצחיקה שאחריה אכלתי את הכריך הכי טעים בעולם, ישנתי אצל קיילי וקיילי ישנה אצלי, כתבתי יותר מדי פוסטים מוזרים וחסרי משמעות וסבתא תרמה לי מאה שקל שאני לא יודעת מה לעשות איתו.
אנא ספרו לי איך עבר עליכם השבוע, אני ממש רוצה לשמוע.
שיהיה לכם המשך שבוע טוב ובהצלחה לכל מי שיש בגרויות! לי יש בגרות בשבוע הבא, ואני צריכה להתחיל להתכונן. קיבלתי 86 במתכונת, אז אין לי סיבה להילחץ.
מיס מייפל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Miss Maple