כי ככה אני רוצה וזה מה שיהיה! :)

אין לי דרך טובה יותר להסביר איך אני מרגישה. מצד אחד הזמן עובר אבל מהצד השני הוא פשוט לא עובר מהר מדי. 

פעם הרגשתי שאני לא מצליחה לעצור את הזמן, שהוא רץ ואני מנסה להספיק לעמוד בקצב שלו. שאני רצה אחרי עצמי בניסיון להספיק הכל. בניסיון לא לאכזב את עצמי ולהראות לעצמי שאני מסוגלת לעשות את כל זה.

היום אני פשוט מרגישה שאני לא עושה כלום. ואני עושה, הרבה. אבל אני פשוט מרגישה שאין משמעות לדברים האלה.

אבא שלי אומר שאני משפיעה בצורה כזאת או אחרת בעצם זה שהדברים שלי מתפרסמים בעיתון, אבל בתכלס חוץ מהגשמה עצמית (שגם היא מוטלת בספק) אני לא רואה בזה שום תועלת, שום השפעה, שום משמעות.

חשבתי שאחרי הטירונות והקורס אני ארגיש אחרת, שאני אגיע למערכת ואולי יהיה לי טוב לשם שינוי. אבל ההרגשה הזאת של העזיבה של כל מה שהיה לי טוב בו וההליכה למקום שהוא לא נודע ובו בזמן כנראה גם לא מתאים לי, ההרגשה הזאת פשוט לא עוזבת אותי.

אני כבר לא יודעת כמה אני יכולה לפתוח את עצמי בפני האנשים שאחראים עליי. הם לא בדיוק המפקדים שלי, ודיסטנס בטוח אין לי איתם, אז זה לא מה שמרתיע, אבל בתכלס, אני לא באמת מסוגלת לדבר איתם על זה...

מה אני אמורה להגיד להם?

שאני חיה משבת לשבת, שאני לא נהנית ממה שאני עושה, שאני לא מוצאת את הדרייב הזה לעבוד, שאני קמה בבוקר כי אני חייבת ולא כי יש לי בשביל מה?...

אני לא יכולה לומר להם את כל הדברים האלה, כי אז בשביל מה אני שם. בשביל מה עברתי את כל מסכת העינויים הזאת מהיום הראשון של הגיוס שלי?!

ויותר מכל, הם בטוח לא יבינו, הם בטוח יסתכלו עליי מוזר ולא ידעו מה לעשות איתי...

ואת ההרגשה הזאת שאני מאכזבת, שאני שונה, שאני לא מה שחשבו שאני, את ההרגשה הזאת אני שונאת יותר מכל ואני לא מוכנה לעמוד במצב הזה.

יחד עם זאת, אני הגעתי להבנה מסוימת.

אולי אני יכולה לחיות בשלום עם כל זה, אם אני פשוט אגדיר לעצמי מה יחשב בשבילי הצלחה. הרי בסופו של דבר יצפו ממני לדברים, ואני אשווה את עצמי לאחרים כמו שאני עושה תמיד. והתחרות תמיד תהיה שם, כי אני לא מסוגלת אחרת. 

ונכון, אני ארצה להראות את השם שלי בעיתון יותר מפעם אחת, כי אני ארצה "לנצח" את כולם. ואני ארצה לעשות את זה כל שבוע, כל הזמן, כדי להראות שאני טובה ושאני מסוגלת. 

אבל בתכלס, אין לי כוח, ואין לי חשק. ואם אני אגיע להבנה שזאת הצלחה מבחינתי אם תהיה כתבה אחת שלי בעיתון, אז אולי זה בסדר.

הבעיה היחידה היא שאני יודעת שזאת תהיה התפשרות מבחינתי.

כי אם נדבר דוגרי, אני תמיד ארצה להיות ראשונה. הכי טובה. זאת שהשם שלה מופיע בעיתון הכי הרבה פעמים.

ואם לא לזה אני חותרת, אז אני לא מי שאני, ואיפה "אני" שתמיד הכרתי?