כי ככה אני רוצה וזה מה שיהיה! :)

עוד שבוע בערך תעבור חצי שנה שלמה, שזה 6 חודשים שאני חלק מהמסגרת הזאת.

ואני לא באמת קולטת, או לא באמת מרגישה ככה. דבר אחד אני יודעת והוא שככה לא דמיינתי את עצמי או את איפה שאני אהיה חצי שנה אחרי.

לא משנה מה אני אגיד או ארגיש הזמן בסוף עובר (תודה לאל אם יורשה לי) ופתאום שלוש שנים כבר לא נראות כל כך ארוכות.

טוב הן נראות מאוד ארוכות אבל פחות ממה שהן היו לפני 5 חודשים כשסיימתי את הטירונות.

אם נוסיף לזה את העובדה שעוד רגע וחצי מתחילים המיונים לשנה הבאה, כלומר לאותם אנשים מסכנים שיבחרו את המסלול שלי ולא באמת יודעים מה מחכה להם ויתגייסו ביולי-אוגוסט הקרובים (שזה כלום, עוד מחצית אחת וגמרנו בשבילם) - עכשיו אני באמת מתחילה להבין שמשהו זז שם.

ובכל זאת, אני תקועה באותו המקום. עם תפקיד חדש אמנם, כלומר תחום אחר לגמרי, אבל אני עדיין באותו המקום הנורא הזה.

בימים האחרונים כשיצא לי פחות לעבוד באמת ויותר לנסות להרים דברים, אני מבינה יותר ויותר שאני קצת אוהבת את העבודה שלי. לצאת, ולפגוש אנשים ולראיין אותם ואחר כך לשבת ולכתוב מזה כתבה מגניבה או לא (וגם זה קורה) ושאחר כך השם שלי יופיע בעיתון. 

כי תכלס בשביל זה כולנו שם.

בכל מקרה, אני מבינה שזה דווקא סבבה, אבל בעצם מה שלא מגלים לך כשאת לובשת את המדים ביום הראשון וחושבת בחיוך על הרגע הזה שתתחילי לעבוד באמת, זה שהסיפור הזה לא כזה פשוט. ובעצם במקום לראיין אנשים 70% מהזמן, מקדישים מדי יום ביומו 90% מהאנרגיה בויכוח עם אנשים מטומטמים למדי (תסלחו לי אבל באמת שאין דרך אחרת לקרוא להם) שמונעים ממך ליהנות מהעבודה שלך.

מה לעשות, להתווכח עם אנשים ולנסות לשכנע אותם לאהוב אותי, או את העיתון שלי (בגלל שתכלס לא אני הבעיה) זה בהחלט לא מה שגורם לי לקום בבוקר. ובטח לא מה שגורם לי לישון טוב בלילה. 

ועם כמה שהתפקיד הזה יכול להיות מהמם, והוא באמת יכול להיות כזה, אני פשוט לא סובלת להרים את הטלפון לבנות האלה ולדבר איתן. אני לא סובלת את העובדה שברגע שמישהי תענה לי בצד השני אני אצטרך להתחיל להתנצל, כי בסופו של דבר העורכת שלי (שהיא פשוט מדהימה, בלי ציניות) עושה דברים שמעצבנים אותן, השד יודע למה (למה הן מתעצבנות כמובן, העורכת שלי עושה עבודה מצוינת) ואני אחר כך צריכה לנקות את הלכלוך ולהחזיר את המצב לקדמותו. וזאת חברים, עבודה מאוד לא קלה ואף מסריחה למדי.

ולי יש כל כך הרבה דרכים להתמודד עם המצב הזה, או שבעצם אין לי ברירה אלא לאכול את החרא ולשתוק. 

בתכלס, אני יודעת שאין לי זכות לדבר ושזה לא המצב הכי נורא שקיים. אני יודעת טוב מאוד שאנשים קרביים למשל יושבים וטוחנים את התחת במהלך כל ההכשרה שלהם, אבל זה לא משנה את העובדה שזאת התמודדות אחרת לחלוטין. 

אם אני לא טועה רוביק דנילוביץ' ראש עיריית באר שבע, אמר שאם מציגים עצמנו כחלשים ומסכנים זה פחות גורם לאנשים להסתכל עלינו טוב ולרצות לתמוך בנו. או משהו בסגנון הזה. 

ואני רוצה להיות חזקה, באמת. אני רוצה לעמוד במערכת עם גב זקוף ולדעת שאני שלמה עם עצמי והכל יכול לעבור על ידי. 

אבל זה פשוט לא אפשרי. 

בסוף אני נמדדת על ההצלחה שלי, על התפוקה שלי. וזה רק הולך ומדרדר. וככה גם אני ומצב הרוח שלי.

אז אני יכולה לשחק אותה מלכת העולם, להגיע למערכת ולהגיד לכולם שהכל מעולה ושום דבר לא יכול היה להיות יותר טוב. אבל בסוף זה פשוט שקר גס, כי כל דבר יכול היה להיות יותר טוב במצב הנוכחי שלי ואני לא יכולה להתעלם מזה.

לא יכולה להתעלם מהעובדה שאני לא מצליחה להרים לו"ז כמו שצריך. לא מצליחה להתעלם מהעובדה שאין לי את היכולת לרדת לשטח סתם ככה, או לקבוע פגישות סתם ככה. לא יכולה להתעלם מהעובדה שאני מרגישה כבולה כי כל דבר שאני אעשה נגד הטמטום הכולל שעומד מולי יכול רק להרע לי בהמשך.

בו בזמן, אולי חשוב להזכיר שאמא הבטיחה לי תמיכה בנוגע למילוט לאחר חצי שנה בתפקיד, שזה אומר עוד שלושה חודשים, כלומר מרחק יריקה מכאן. אבל ככל שהזמן עובר, האפשרות שזה יתממש היא ריאלית פחות ופחות. בעיקר גם בשל העובדה שאת התחום החדש קיבלתי לפני שבועיים, או במילים אחרות, ספירה מחודשת. והכי חשוב, שחברה שלי כבר עזבה את המערכת (מסיבות אחרות לגמרי, אבל עדיין עזבה) ושינו את כל חלוקת התפקידים גם ככה. בקיצור, אני תקועה פה כנראה לתמיד, בערך.

אז אחרי חצי שנה אני מרשה לעצמי לסכם -

המצב חרא והלוואי שהשנה הזאת תעבור מהר ועם מינימום כוויות בלב החלש שלי שכבר לא עומד בעומס החרדה שמוטל עליו.

לילה טוב

ובהצלחה לקבוצת הרובוטיקה שמתחילה מחר לעבוד בפעם הראשונה בלעדיי.