היום הבנתי שהתבגרתי... ואני יודעת שזה מצחיק להגיד את זה, אבל אני באמת מרגישה ככה.
תמיד הייתי אומרת לעצמי "אני מאוד בוגרת", אבל היום אני מבינה כמה המילה "לגילי" היתה חסרה במשפט הזה לפני שנה, שנתיים ואחורה מזה.
אז להגיד שנכנסתי לפרופורציות זה עדיין רחוק ממני, ואני מאמינה שזה גם משהו שלעולם לא ישתנה.
מה שבטוח ההרגשה שונה. לא יודעת בדיוק להסביר אותה, זה לא שלווה או רוגע. אבל זה מן בהירות כזאת שעוטפת את הדברים.
אני מצליחה להתחיל לשים את האצבע על הבעיות, וגם אם עדיין לא להגיד אותם בקול או לאנשים אחרים אבל אני מבינה ורואה מה צריך להראות אחרת.
ואולי, בתקווה, זה גם יעזור לי במשהו.
מחר ערב מנהיגות ישובי. והאמת, אני מחכה לזה נורא.
איבדתי קצת את המנהיגה שבי בחודשים האחרונים. אני באיזשהו מקום מניחה שהיא פשוט ישנה לך שינת חיילים שבוזים. אבל אולי מחר במהלך הערב, עם הקריאה של הטקסטים, והאנשים שאני אפגוש שעשו אותי מי שאני, היא תתעורר לחיים.
התחושה הזאת של פעם, לא נוסטלגיה, אלא פשוט הרגשה כזאת שהייתי מרגישה פעם, חסרה לי, נורא.
אני מתגעגעת לחיוך הזה שהיה קם איתי בבוקר. לא שהיום אני לא מוצאת חיוך (זה הרבה יותר קשה אמנם) הוא פשוט אחר, שונה.
מקווה שיהיה מחר יום טוב, בערך כמו שחמישי היה.
טוב מודה, יום חמישי הוא תמיד יום טוב, לא משנה מה.
לילה קסום לי...
נ.ב. יש לי כרטיסים, מוזר, אבל מרגיש נכון.