מכירים את ההרגשה הזאת? כמו דיכאון, אבל בלי סיבה מוגדרת?

לשבת בין אנשים ולחשוב, אני לא רוצה להיות כאן.

להיכנס לחדר שלי וברגע שאני לבד מאחורי דלת סגורה פשוט להתמוטט על המיטה ולהרגיש רע.

להסתכל על עצמי במראה ולשנוא את מה שאני רואה.

לעשות דברים שאני ממש לא גאה בהם ושפוגעים בסופו של דבר רק בי, ותוך כדי שאני עושה אותם לשנוא את עצמי.

להיות עצלנית ומסריחה כל כך שאני כבר מגעילה את עצמי.

הם כל הזמן אומרים כמה שאני חכמה ויפה אבל אני בכלל לא מרגישה ככה והעיניים שלי מתמלאות עכשיו ובא לי פשוט להרביץ לעצמי על כל הטמטום והעצלנות ואני ממשיכה לעשות שטויות גמורות שלא עוזרות לי או לאף אחד אחר ואני שואלת את עצמי,  מה לעזאזל הבעיה שלי? למה אני מתנהגת ככה?

לאן נעלמה לי המשמעת העצמית? כוח רצון?