פעילות מטעם הטל״מ, שבאמת הייתה נורא נחמדה. נהנתי, סך הכל.
כשחיכינו שהאוטובוסים יגיעו, שתי החברות שדיברתי עליהן קודם לכן אמרו לי משהו שגרם לי להחליט סופית שאני לא רוצה יותר שום קשר איתן. הן אמרו, ״תשבי איתנו, שנוכל לשחק בטלפון שלך.״
הא. נו, ברור, כבר הייתה לי די הרבה זמן את ההרגשה הזאת שהן איתי (כשהן איתי בכלל) רק בשביל משחקים בטלפון.
ואתם יודעים מה? נמאס לי מזה. נמאס לי להיות מנוצלת. נמאס לי לשבת ולהסתכל עליהן משחקות בטלפון שלי. באותו הרגע הבנתי את זה. אז פשוט אמרתי ״נראה״ וחמקתי לשבת עם בנות מהכיתה השנייה. ותתפלאו, נהניתי נורא, כמו שאף פעם לא נהניתי עם שתי הראשונות.
בתחילת שנה היה לי את הרעיון הזה לעבור כיתה אל הכיתה השנייה. אבל משהו, כנראה המחשבה המוטעית שיהיה לי טוב עם השתיים ההן כמו שהיה בהתחלה, השאיר אותי בכיתה הזאת. עכשיו זה כבר מרגיש לי מאוחר מידי, ויש גם את הבעיה הזאת של ההורים שלי, שלא יודעת, פשוט לא נוח לי להוציא אותם מהאופוריה שטוב לי. וחוץ מזה כבר התאקלמתי בכיתה הזאת. כבר התרגלתי למורים ולמערכת ולילדים האחרים ולהכל. אני אפילו לא יודעת את השמות של חלק מהילדים בכיתה השנייה, יש מצב שאפילו לא מזהה את אלה מהם שלא בטל״מ. אוה. מה אני עושה עכשיו? אני רוצה ולא רוצה לעבור כיתה. ואני לא בטוחה שאני יכולה למצוא את עצמי בכיתה שלי.
מה אני עושה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
