וואו.

פשוט. וואו.

מרגיש כמו לחזור הביתה.

איך זה קרה? אחרי שנים (באמת) שלא הייתי פה, הרגשתי דחף לחזור.

אולי אלו הם התקפי החרדה שמציצים מבין החורים האפלים של הנפש שלי, כמו בודקים אם השטח פנוי, אם הכל בסדר אצלי בחיים (כן, תודה) ואם אפשר להופיע סוף סוף למסיבה שנקראת ׳חיי׳ באיחור אופנתי.

ואולי אלו הן המחשבות, שמרגיש שהן חולפות בראשי במהירות האור, ממש מתכוננת למרתון הקרוב. כי אם הגוף הלא בכושר בעליל שלי לא ירוץ, אולי לפחות הן ימלאו את תפקידו ויורידו מעט מהקלוריות העודפות.

או אולי זאת תחושת הבדידות, שהופיעה כרעם ביום בהיר ומסרה לכיווני את ההבנה שאני אולי קצת בודדה, אולם שכחה שאני חסרת קאורדינציה ובמקום לתפוס אותה, היא פגעה לי בראש בחוזקה.

המון מחשבות. המון.

כיף לי לכתוב שוב.

ואפילו היה כיף לשוטט במרחב האינטרנט הזה שנקרא ישראבלוג ולמצוא כותבים ישנים אהובים, ולגלות שהם לעומתי לא נטשו.

טוב, נו. ידוע כבר שאני כותבת כשאני מרגישה לא טוב.

והיו לי שלוש שנים מדהימות. 

לא תמיד הרגשתי מדהים במהלכן, אבל גם לא הרגשתי רע.

אז למה עכשיו? למה דווקא עכשיו זה חזר? בסך הכל אני עושה את אותו הדבר, ממשיכה באותו הקו של השנתיים האחרונות.

איפה פה הבעייה?

ואולי דווקא זאת הבעיה?

אולי הגיע הזמן לגוון, לחזור לשורשים או לצמוח עוד למעלה?

אולי זאת את, ההרגשה של חוסר התקדמות בחיים? אולי. 

מי יודע.

אני רק רוצה להמשיך לכתוב כאן עוד ועוד. 

אבל למה דווקא כאן?

מה ההבדל בין פה לבין יומן אישי? מה העניין במקום הציבורי הזה שהופך את הרצון להמשיך לכתוב לגדול יותר?

הרי לא קיבלתי פה מאות תגובות ביום.

למרות שאני משוועת לקצת עידוד, קצת מילים מהצד השני.

לא יודעת למה. בדידות, כאמור. אולי.

אם כי לא נראה שהפעם יזרמו לכאן מאות תגובות. ואפילו לא אחת.

אבל מה זה משנה. אפשר להמשיך לכתוב, ולו רק בשביל האשליה שיתכן ומישהו, אי שם במרחב האינטרנטי העצום הזה, ישים לב דווקא אליי.

והאשליה הזאת היא כנראה הקסם שמוזרם דרכי אל האצבעות הכותבות את המילים האלו ממש.

אני רוצה....... לא יודעת מה אני רוצה. אני רוצה משהו, זה בטוח.

אולי מה שיספיק לעכשיו זה פשוט שיתממש הרצון להירדם על המקלדת מרוב עייפות, ובכך לנצח את הפחד עוד לילה אחד.

שיהיה לילה נטול פחדים לכולנו.

Vanilla Light