And if I could fly I'd fly away

אז סיפרתי הכל.

שיחזרתי לה את כל מה שעברתי כשהייתי קטנה.

לא הכל. 

מה שיכולתי.

עם כל מה שרציתי לספר, כלום לא יצא.

סיפרתי לי בראש, 

הרצתי את המקרה מחדש.

את מה שהוא עשה, איפה, מי היה שם, מתי.

כל הרגשות. הבושה, הפחד, חוסר האונים.

התביישתי, בכיתי, רעדתי, גמגמתי,

היא אמרה שזה בסדר וחיבקה אותי. 

היא אמרה שאני צריכה לספר, לשחרר.

היא גרמה לי להבין שילדה בת 8 לא צריכה לעבור את זה.

שילדה תמימה לא הייתה צריכה להגיע להרס עצמי מאז המקרה.

שכל מה שקרה הוא לא מובן מאליו. ולא אשמתי.

"עכשיו שעברת את השלב הזה וסיפרת לי,

אני קובעת לך פגישה עם פסיכולוגית". 

שוב הרעד חוזר, שוב הפחד.

שוב לשחזר הכל, ולעבור את הכל מההתלחה.

אני לא רוצה פסיכולוגית, גם אם אני יודעת שזה יעזור.

אני רוצה להישאר בבועה שלי. בשיגרה שלי. 

אני מפחדת. מאוד.