And if I could fly I'd fly away

המצב הזה כ"כ מצחיק.

היא חושבת שאנחנו הכי מושלמים בעולם

אבל אנחנו בדיוק ההפך.

היא חושבת שהילדה שלה בסדר גמור.

הילדה שלה לא צריכה פסיכולוג.

הילדה שלה לא צריכה לקחת כדורים כדי להירדם בלילות.

הילדה שלה יורדת במשקל, בצורה בריאה.

הילד שלה בסדר גמור.

הילד שלה הוא לא באמת הומו.

הילד שלה, חולה. זה יעבור לו.

זאת רק תקופה.

כל מה שהיא צריכה זה לפקוח את העיניים

להסתכל מסביב

לצאת מהמצב הנורמטיבי שהיא נמצאת בו

ולהפסיק לחשוב מה אנשים אחרים חושבים.

למה זה לא קורה?

למה אמא שלי דפוקה לא פחות מהילדים שלה? 

אה כן.. שתהיה שנה טובה וזה. 

שמתי לב שהמצב שלי הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי.

לפחות זה מה שהם אומרים.

אז כן, יש לי הפרעת אכילה-

אני מרעיבה את עצמי, אני מכניסה את עצמי למצב של בולמוס ואז מקיאה הכל.

אני חותכת את עצמי, אני בדיכאונות. 

אני מודעת לזה שאני מזיקה לעצמי

אבל פשוט לא אכפת לי.

לא אכפת לי לפגוע בעצמי כל עוד אני ארד במשקל.

מה שהכי מצחיק,

והכי פתטי מצידי הוא שאני שמנה.

אני באמת שמנה.  זה לא רק בראש שלי.

אני שמנה ומופרעת אכילה. איזה נחמד.

ממש כישלון מהלך.

אז סיפרתי הכל.

שיחזרתי לה את כל מה שעברתי כשהייתי קטנה.

לא הכל. 

מה שיכולתי.

עם כל מה שרציתי לספר, כלום לא יצא.

סיפרתי לי בראש, 

הרצתי את המקרה מחדש.

את מה שהוא עשה, איפה, מי היה שם, מתי.

כל הרגשות. הבושה, הפחד, חוסר האונים.

התביישתי, בכיתי, רעדתי, גמגמתי,

היא אמרה שזה בסדר וחיבקה אותי. 

היא אמרה שאני צריכה לספר, לשחרר.

היא גרמה לי להבין שילדה בת 8 לא צריכה לעבור את זה.

שילדה תמימה לא הייתה צריכה להגיע להרס עצמי מאז המקרה.

שכל מה שקרה הוא לא מובן מאליו. ולא אשמתי.

"עכשיו שעברת את השלב הזה וסיפרת לי,

אני קובעת לך פגישה עם פסיכולוגית". 

שוב הרעד חוזר, שוב הפחד.

שוב לשחזר הכל, ולעבור את הכל מההתלחה.

אני לא רוצה פסיכולוגית, גם אם אני יודעת שזה יעזור.

אני רוצה להישאר בבועה שלי. בשיגרה שלי. 

אני מפחדת. מאוד.