בס"ד

אני זוכר את היום שמשפחת שרין הגיעה לשיכון.

זה היה בתחילת החופש, ביום רבעי חם במיוחד.

היינו, כמעט כל ילדי השיכון, שרועים על הדשא, שליד בניין ב'. לפתע שמענו רעש של משאית מגיעה, ואחריה אוטו.

"מה, המשפחה החדשה כבר הגיעה?" קפץ יוחאי, או כפי שמכנים אותו בשיכון, יוח.

"מה, כבר?" קפצה ללי,

"טוב, באמת לא יזיק קצת רענון" אמר בני, אחיה הגדול.

מהאוטו יצאה משפחה- שני הורים, האמא מחזיקה תינוק או תינוקת, והאבא נותן יד לפעוט. אחריהם, ילדה בת חמש בערך, ומעט מאחוריה שני בנים- בן שבע ובן תשע בערך, מדברים.

ובסוף, כמעט אחרונה, נערה בת 12 בערך, ואחרונה חביבה- ילדה בת 11, מכדררת כדורסל.

"נו, רוניה, מיכאל, בואו, אל תהיו מאחורה" קראה האמא.

הבת הגדולה יותר, רוניה, דחפה את הבת השנייה. "נו, מיכאל, באמת!" היא אמרה, די בשקט אבל מספיק בשביל שאנחנו נשמע.

הבטנו אחד בשני בפליאה.

"מיכאל?!" התפלאה מיר (שזה קיצור של מרים).

"בטח קוראים לה מיכל, ושמענו לא טוב, או שהן האריכו את ההברות..." אמרה דניאל.

כולם הינהנו.

"כן, אין לזה הסבר אחר" אמרתי, "דניאל צודקת."

הסתכלתי על דניאל בחצי עין, היא נראתה קורנת מאושר, כמו תמיד כשאני אומר שהיא צודקת. נו באמת.

טוב, המשפחה נכנסה לביתה בבניין ג', ואנחנו העלנו השארות לשמם של בני המשפחה.

לאחר שעתיים, ירדה מיכל לחצר, והחלה ללכת לכיוון המכולת.

"מיכל!" קראנו כולם ביחד.

היא לא הסתובבה, אלא המשיכה ללכת.

"מיכל!" שוב, אין תגובה. הלכתי אחריה והנחתי יד על כתפיה, "מיכל, למה את לא עונה לנו?" שאלתי.

היא סובבה בחדות את ראשה, והביטה אלי.

ראיתי שתי עיניים ירוקות כמו... כמו... עד היום אני לא מצליח לתאר את זה. זה היה פשוט הירוק. ירוק טהור. הירוק בהתגלמותו, כל השאר פחות ירוק מהעיניים האלו. ככה הרגשתי.

"אני לא יודעת את מי אתה רוצה" היא אמרה בשקט, "אבל אני לא מיכל... "

"א...אז איך קוראים לך?" שאלתי.

היא גיחכה, ופיה התעקל לחיוך מריר, "אתם אלו שהחלטתם שקוראים לי מיכל, כי החלטתם שהשם שלי לא טוב...."

"מיכאל?!" שאלתי בפליאה.

היא הינהנה, "למה, יש'ך בעיה?"

פרצתי בצחוק, "מיכאל זה שם של בן!".

הסתכלתי אחורה, כל החבר'ה צחקו גם. סובבתי את ראשי למיכאל, רציתי לוודא שלא פגעתי בה, אבל היא כבר לא היתה שם.

כל מה שנשאר איפה שהיא עמדה היתה רשימת קניות, שנפלה לה כשהיא רצה.

"למה היא ברחה?" שאלתי, ספק את עצמי ספק את החבר'ה.

"טוב, אתה יודע, זה לא ממש כיף כשצוחקים לך על השם..." אמרה אביב, "זה היה ממש מגעיל. היא חדשה פה, והיא לא מכירה אף אחד בשיכון."

היא קמה והסתובבה, כך שפנייה היו אל כל החבר'ה שהיו שרועים על הדשא.

"וככה אתם מקבלים אותה? הייתם רוצים שככה יתייחסו אליכם? אתם ממש דוחים!" ולפני שמישהו מאיתנו הספיק להגיב, היא גם הלכה, וזו היתה הפעם האחרונה שהיא היתה אחת מאיתנו, מאותו היום היא התחברה עם מיכאל, ואיתנו לא דיברה כמעט.

למחרת פגשתי אותה, את מיכאל, שוב. הפעם אני הייתי בדרך למכולת. היא רכבה על אופניה, אני לא יודע לאן בדיוק היא נסעה.

"הי, מיכאלה!" קראתי, "אחלה שיכון, נכון? אוי, רגע, השם שלך או לא מיכאלה. אולי דויד? או אלישמע?" ליגלגתי.

מיכאל עצרה לידי וירדה מהאופניים, ולפני שהספקתי להבין מה קורה, הרגשתי בוקס בבטן.

אווץ', זה כאב. עם כל זה שאני ומיכאל לא ממש החברים הכי טובים בלשון המעטה, להגיד שהיא חלשה, אני לא יכול.

"זה חשבון מרוכז, גם על אתמול..." היא אמרה, עלתה על אופניה, ונסעה משם.

וכך התחיל 'סיפור האהבה' בינינו.