הקשר ביני לבין מיכאל התחיל ביום שהם הגיעו לשיכון.

אחרי ששימי ('הפוץ-שנפוח-כמו-בלון-של-כדור-פורח', כמו שקוראת לו מיכאל) ירד על מיכאל, רצתי אחריה.

"מיכאל" הנחתי יד על כתפה. היא אפילו לא סובבה אלי את ראשה.

"מה?" היא שאלה בקול שקט. "נו, מיכאל, אני לא אפגע בך..." אמרתי.

היא סובבה אלי את ראשה, "אה, כן?" היא חייכה במרירות, "בשיכון הזה אתם לא פתוחים, לא מקבלים את השונה, סתם מגעילים!"

"כן, טוב, שימי, דניאל, יוח ועוד כמה באמת עולים על העצבים לפעמים..." חייכתי אליה, והזזתי קווצת שערות שטניות חלקות שנכנסו לי לעיניים.

היא סקרה אותי. ידעתי מה היא ראתה- ילדה בהירה, מנומשת, עם עיניים צוחקות בצבע דבש, שיער שטני חלק מתנופף ברוח, וחיוך חמוד. ככה כולם תיארו אותי, כמעט באותן מילים.

היא חייכה, והושיטה לי יד, "מיכאל, כמו שבטח שמעת..."

לחצתי לה את היד בחיוך, "אביב אדיר".

ככה הכרנו.

החברות בינינו הוכיחה את עצמה- היא עוזרת לי כשאני צריכה, וכשהיא צריכה אני עוזרת לה. כמו למשל, הפעם ההיא, שהיא רצתה להירשם לקבוצת הכדורסל האזורית.

קודם כל, שתבינו, יש לנו בעיר הרבה שכונות ושיכונים, אבל אנחנו עם רובם לא בקשר. אבל עם שיכונים א' ב' ד' ה' ו-ו', אנחנו ועוד איך בקשר.

אנחנו שיכונים קרובים, אז אנחנו נפגשים הרבה, בדרך-כלל למשחקי כדורגל או כדורסל.

זה היה לפני חודשיים, בחודש אדר.

זה היה אחה"צ משעמם, וכמעט כל ילדי השיכון רבצו על הדשא בחוסר מעש.

אני, מיכאל ורוניה, אחותה הגדולה, ישבנו על בצידו השני של הדשא, ודיברנו.

בערך בשעה חמש, הגיעו לדשא שני בחורים, בני 17. אחד בשם משה, אבל כולם קוראים לו מוש, והוא משיכון ד', ואחד בשם אורן, משיכון ה'.

"הי, לכל מי שלא מכיר, אני מוש, וזה אורן" פתח מוש, "כמו שאתם יודעים, רובינו אוהבים כדורסל, אז למה לא לעשות את זה ביותר מקצוענות מאשר מדי פעם להיפגש למשחק עם השיכון האחר?".

הוא עצר כדי לנשום, ואורן המשיך אותו: "אני ומוש, שיחקנו בקבוצת הנוער של מכבי בכדורסל, והשבוע פרשנו." הוא סקר בחיוך את כל הילדים והנערים, שהתפלאו, בכולם עברה אותה מחשבה: מה, הם נורמאלים? למה הם פרשו.

מוש חייך גם, והמשיך אותו "אתם בטח חושבים שאנחנו מטורפים. אז זהו, שאנחנו לא. אולי רק קצת.החלטנו להקים שתי קבוצות כדורסל, אחת של שיכונים א', ד', ו', והשנייה של ב', ג', ה'. את הקבוצה השנייה, שקראנו לה בשם המקורי 'אד"ו' אני אאמן, ואת הקבוצה השנייה, שלכם, כי אתם שיכון ג', שקוראים לה 'בג"ה', יאמן אורן."

הוא עצר שוב, ואורן המשיך: "מי שרוצה, יכול להכניס את השם שלו לתיבה" הוא הניח על הדשא תיבה, עם חריץ להכנסת פתקים, "ולכל מי שיכניס את השם שלו לתיבה נעשה מבחן קבלה, ונבחר את הטובים ביותר, שאלות? לא? יופי. עד מחר בבוקר אפשר להכניס פתקים לתיבה. עכשיו אנחנו הולכים לשיכון ד', ביי!"

לאחר רבע שעה, עלתה רוניה אל ביתה, ונשארנו רק אני ומיכאל. "שימי מנסה להתקבל, נכון?" שאלה אותי מיכאל, הנהנתי.

"אני... אני צריכה שתבדקי אם יש לו בעיה עקרונית איתי, טוב?" היא ביקשה, "כאילו... אני רוצה לנסות, ואני בטח אתקבל, אבל אם יש לו בעיה עקרונית שאני אהיה בקבוצה הוא ימרר לי גם שם ת'חיים, וזה סתם לא יהיה שווה..."

הנהנתי, "תעלי לבית שלך, עוד מעט אני אגיד לך... אל תדאגי" הוספתי למראה פרצופה המודאג, "הבלשית תעשה את העבודה במקצועניות..."

לאחר עשר דקות, כולם התפזרו לבתיהם, חוץ משימי ויוח. הם עמדו ליד עץ הדקל הגדול, נעמדתי במקום שהם לא יכלו לראות אותי, אבל אני יכולתי לשמוע אותם, ועשיתי את עצמי קושרת את שרוכי הנעליים.

"לדעתך מיכאל תנסה להתקבל לקבוצה?" שמעתי את שימי שואל את יוח.

"אהמממ... כן" שמעתי את יוח עונה, "למה?"

"כי... טוב, את יודע, למרות מה שנראה, אני כן קצת מחבב את מיכאל... היא עדיפה מדניאל, שמנסה לעשות עלי רושם..."

טוב, זה ידוע שיוח ושימי חברי נפש ומספרים אחד לשני הכל התאפקתי לא לגחך.

"כן, צודק..." מנימת קולו של יוח הבנתי שהוא מחייך.

"אל תגיד מילה ממה שדובר פה לאף אחד!" אמר פתאום שימי, יוח גיחך, "כן המפקד...".

התכוננתי ללכת, אך לפתע התקרב ג'ו.

יוח ושימי שינו מיד את הנושא ממיכאל. "אבל אני לא רוצה שיהיו בנות בקבוצה..." שמעתי את שימי אומר. זה הספיק לי. הלכתי משם.

ידעתי ששימי לא התכוון לזה, שהוא רצה שמיכאל כן תהיה בקבוצה, ושהוא אמר את זה רק כי ג'ו התקרב, אבל ידעתי שזה מה שאני צריכה לומר למיכאל.

היא לא תאהב את העובדה שאחד האנשים שהיא הכי שונאת מחבב אותה, וחוץ מזה- היא בטוח תנסה להתקבל לקבוצת אד"ו, ושם יהיה לה הרבה יותר טוב, עם כל החברים הישנים שלה משיכון א'. צילצלתי בפעמון הדלת של משפחת שרין, מיכאל פתחה לי.

"אין לשימי שום בעיה עקרונית שתהיי בקבוצה" אמרתי, "אבל כן יש לו בעיה עם בנות בקבוצה..."

מיכאל גיחכה, "טוב, לא נורא, אני בטח אתקבל לאד"ו...".

הנהנתי בחיוך והלכתי משם, שבעת רצון.

כן, אמרתי בדיוק את מה שהייתי צריכה לומר, עשיתי את מה שטוב למיכאל.

-

בבקשה, תפרגנו בתגובות. ואם זה נראה לכם נחמד, תמליצו על הבלוג הזה לאנשים אחרים, זה לא נחמד שכל האנשים שנכנסו עד עכשיו הם אנשים שהכרחתי אותם להיכנס.

חה, מישהו קורא את זה בכלל?