לא חשוב, זה כבר עבר.

הבדידות הזו שמסתובבת בכל חלל. שעוטפת ברכות, מלטפת.

פתאום היא נהיית קרה ודוקרת, מתאכזרת אל הילדה הקטנה שבי כשאני בבית לבד.

פחד סתום משתלט עלי. הלב מרגיש מכווץ וכמוהו כל שריר וגיד.

הנשימה, אם בכלל, רדודה.

העפעפיים שורפים.

עיניים אדומות, אישונים מורחבים.

בהונות הרגליים נמתחות ומתקפלות.

אני לא רואה כלום. והרעש היחיד הוא זמזום מכני.

ריח קלוש של צבע טרי באף. רוב הזמן אני לא שמה לב אליו.

צריכה לעשות בדיקת דם, לוודא שהכל בסדר.