לא חשוב, זה כבר עבר.

אולי זו תקופת היובש שגורמת לי להכנס לפרופיל שלך, לעבור על התמונות החדשות ולהתפלא. לא מכמה שאת יפה, אלא מכמה שזה עדיין נוגע. מי היה מאמין.

ואולי זה ההמצאות פה. במקום שבו יש לי זכרונות ממך.

לא, זו בטח הבדידות.

הכמיהה לאהבה.

חשבתי שיופי נשי לא יכול להכאיב לי, שאני תמיד אדע להנות ממנו ולהעריך אותו. אבל עליך, עליך הוא כואב. צובט.

וזו בכלל לא את. כמו שזה לא היא, ולא היא.

לא אף אחת במיוחד.

רק הדמות הזו שחסרה, ושמתישהו חשבתי שאתן היא.