בני האדם תמיד נמשכו (חברתית) לדומים להם, ונרתעו, חששו ושנאו את השונים.
כן, מה לעשות, במקום עמוק מאוד בכל אחד מאיתנו, לגזענות יש שורשים קטנים.
אנשים טובים מתכחשים לשורשים הללו ורומסים אותם, בגינוי, בתיעוב.
לדעתי, שוני מתחלק לשני סוגים עיקריים:
1. גלויים לעין.
2. סמויים מהעין.
ואני אסביר: להיות שחור, או ג'ינג'י, למשל, זה גלוי מיד. להיות חובב בדס"ם, או יהודי, למשל, זה סמוי.
אני רוצה לדון במאפיין שונות אחד - הומוסקסואליות.
גלוי או סמוי?
נכון. גם וגם. תלוי אצל מי.
יש את ההומואים הסופר נשיים, שברגע שהם פותחים את הפה אי אפשר שלא לשים לב להומואיותם, או בחורות גבריות קצוצות שיער עם בגדי סקייטרים והליכה גברית, שאי אפשר שלא לשים לב ללסביותן (אלא אם לוקים בחוסר מודעות חמור).
לעומתם, יש הומואים ולסביות שאין שום רמז לחשוד בסטרייטיותם מבלי שהם יבחרו לספר.
שאלה נפוצה בקהילה היא: לו הייתה לך "גלולת סטרייטיות" (גלולה שעושה אותך סטרייט/ית למהדרין), היית לוקח/ת?
ההשערה שלי, שאינה מבוססת מחקרית, ונעשית על סמך ההיגיון שלי וסקר קצרצר בין חברים, היא שכאלו שהשוני הזה שלהם גלוי, ייטו יותר לכיוון לקיחת הגלולה, וכאלו שהשוני שלהם סמוי, ייטו לסרב לה.
ולמה?
הפריבילגיה של לעטות על עצמנו ארון, ולהחביא את התכונה הזו שלנו, שמעוררת תגובות שונות ומשונות, הרבה פעמים שליליות, היא כוח אדיר. היא נותנת לנו אפשרות לבחור מתי, איך ולמי לספר. היא נותנת לנו שליטה על כמה אנשים יודעים על דבר פרטי ואישי כל כך - הנטייה המינית שלנו.
כשאין את הפריבילגיה להסתיר - אתה תמיד תהיה הומו בעיני הסביבה. את תמיד תהיי לסבית. אנשים תמיד יראו אותך כך, בין אם תרצה או לא תרצה. וזה שם אותנו בעמדה חשופה, שעלולה לגרום לרגשי נחיתות והתגוננות, ופיתוח חומות עבות של קשיחות.
סביר להניח שבעלי הפריבילגיה נתקלו בהרבה פחות תגובות עוינות יחסית לחסרי הפריבילגיה, שכן החשיפה הייתה בשליטתם.
לי, למשל, יש פריבילגיה. אנשים בדרך כלל מניחים שאני סטרייטית עד שנאמר אחרת. ולא הייתי לוקחת את הגלולה.
אז אתם - האם הנטייה המינית שלכם גלויה או סמויה? והאם הייתם לוקחים את גלולת הסטרייטיות, לו הייתה לכם האפשרות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
