לא חשוב, זה כבר עבר.

אני מעדיפה סקס גרוע עם אישה מאשר סקס טוב עם גבר.

בדקתי.

בני האדם תמיד נמשכו (חברתית) לדומים להם, ונרתעו, חששו ושנאו את השונים.

כן, מה לעשות, במקום עמוק מאוד בכל אחד מאיתנו, לגזענות יש שורשים קטנים.

אנשים טובים מתכחשים לשורשים הללו ורומסים אותם, בגינוי, בתיעוב.

לדעתי, שוני מתחלק לשני סוגים עיקריים:

1. גלויים לעין.

2. סמויים מהעין.

ואני אסביר: להיות שחור, או ג'ינג'י, למשל, זה גלוי מיד. להיות חובב בדס"ם, או יהודי, למשל, זה סמוי.

אני רוצה לדון במאפיין שונות אחד - הומוסקסואליות.

גלוי או סמוי?

נכון. גם וגם. תלוי אצל מי.

יש את ההומואים הסופר נשיים, שברגע שהם פותחים את הפה אי אפשר שלא לשים לב להומואיותם, או בחורות גבריות קצוצות שיער עם בגדי סקייטרים והליכה גברית, שאי אפשר שלא לשים לב ללסביותן (אלא אם לוקים בחוסר מודעות חמור).

לעומתם, יש הומואים ולסביות שאין שום רמז לחשוד בסטרייטיותם מבלי שהם יבחרו לספר.

שאלה נפוצה בקהילה היא: לו הייתה לך "גלולת סטרייטיות" (גלולה שעושה אותך סטרייט/ית למהדרין), היית לוקח/ת?

ההשערה שלי, שאינה מבוססת מחקרית, ונעשית על סמך ההיגיון שלי וסקר קצרצר בין חברים, היא שכאלו שהשוני הזה שלהם גלוי, ייטו יותר לכיוון לקיחת הגלולה, וכאלו שהשוני שלהם סמוי, ייטו לסרב לה.

ולמה?

הפריבילגיה של לעטות על עצמנו ארון, ולהחביא את התכונה הזו שלנו, שמעוררת תגובות שונות ומשונות, הרבה פעמים שליליות, היא כוח אדיר. היא נותנת לנו אפשרות לבחור מתי, איך ולמי לספר. היא נותנת לנו שליטה על כמה אנשים יודעים על דבר פרטי ואישי כל כך - הנטייה המינית שלנו.

כשאין את הפריבילגיה להסתיר - אתה תמיד תהיה הומו בעיני הסביבה. את תמיד תהיי לסבית. אנשים תמיד יראו אותך כך, בין אם תרצה או לא תרצה. וזה שם אותנו בעמדה חשופה, שעלולה לגרום לרגשי נחיתות והתגוננות, ופיתוח חומות עבות של קשיחות.

סביר להניח שבעלי הפריבילגיה נתקלו בהרבה פחות תגובות עוינות יחסית לחסרי הפריבילגיה, שכן החשיפה הייתה בשליטתם.

לי, למשל, יש פריבילגיה. אנשים בדרך כלל מניחים שאני סטרייטית עד שנאמר אחרת. ולא הייתי לוקחת את הגלולה.

אז אתם - האם הנטייה המינית שלכם גלויה או סמויה? והאם הייתם לוקחים את גלולת הסטרייטיות, לו הייתה לכם האפשרות?

קשה לי לתאר מה בדיוק עובר עלי. אני בעצמי לא לגמרי מבינה. נקלעתי למצב די מוזר.

זמן מה אחרי שנפרדנו, כשכבר קצת התחלתי להתגבר, זה קרה - פרק 117 (בערך) בסאגת היחסים שלי עם ל'.

הנשיקה הראשונה הגדילה לי את הלב בחמישה ס"מ. השנייה הביאה אותו לגודל של פומלה.

הפלירטוט העדין לפני, שיחת הנפש הפתוחה והדומעת אחרי, הסקס, החיבוק והקפה בבוקר, הכל היה מושלם.

ואת עדיין אוהבת אותי. את מאוהבת בי. את מרגישה שאת במקום הרבה יותר טוב, ושאולי הפעם זה יעבוד.

לא מפריע לך שכבר ניסינו ונכשלנו פעמיים.

אמרתי לך שאני לא רוצה.

אני מפחדת. לשחק בך, לשחק בעצמי, לעבור שוב את התהליך הידוע מראש.

את מסובכת לי, וקשה לי, ואני מפחדת. מאוד.

אבל... יש לי רגשות אליך. המון.

אמרתי לך על הלב שהתרחב. בכיתי כשדיברנו.

בכיתי גם למחרת, אבל את זה לא אמרתי לך.

התחרטתי בכל פעם שראיתי אותך אונליין בפייסבוק.

כמעט שאמרתי לך שאני מתחרטת.

ואולי אני באמת מתחרטת?

זה הרגע לקחת החלטה. החלטה קשה וכואבת.

האם להתחייב לקשר הזה, עם כל ההיסטוריה והקשיים הידועים שלו, בגישה אמיצה, פתוחה, מסורה ומתמסרת, כמו שלא הצלחתי לעשות בפעמים הקודמות, או לוותר. לוותר עליך כחלק מהחיים שלי. לוותר על האחת שגרמה לי לשכוח את הקודמת, הראשונה, ולהתאהב בה.

לוותר על זו שהלב שלי גדל כשהיא מנשקת אותי.

אני קצת כועסת עליך שהחזרת אותי אחורה ככה, אבל סולחת. יודעת שהייתי שם באותו ערב בדיוק כמוך, אלא שלא ידעתי מה את מרגישה ואיפה את עומדת.

ועכשיו כשאני יודעת, האם אני יכולה לסמוך עליך? שתעשי הכל, אפילו תשתני קצת בשבילי?

כי אם אני אחליט שכן, אני אעשה הכל. אני אעבוד על מה שצריך. אני אדבר איתך על הכל, אם תתני לי. אם תעזרי לי להרגיש איתך הכי נכון והכי נוח שבעולם.

אני חושבת שכבר החלטתי. אני חושבת שאוותר. שאני לא אוהבת אותך מספיק. בכל זאת, כבר חודשים שאני עובדת על להתגבר עליך.

אבל הלב המתנפח, אומר אחרת... אוף. אני מתוסכלת.

וכשאני קוראת כל מה שכתבתי, אני יכולה לדמיין אותנו מדברות על זה פנים אל פנים, אני מחייכת חיוך קטן של אני-עומדת-לבכות, ואת מחזיקה לי את היד ואומרת לי בעיניים הקשובות שלך שהכל יהיה בסדר.

שאנחנו נצליח.