לא חשוב, זה כבר עבר.

אני מחפה על השקט בשירים עצובים וקיטשיים להחריד.

מקווה שמישהי תדבר איתי, באתר ההוא, כי בודד לי.

תוהה מה סף הבכי שלי. מפחדת לבדוק, כי יודעת שהוא גבוה מדי.

בכיתי עליך. בלי לדעת שזה עליך. אחר כך הבנתי. ובבכי ההוא שחררתי אותך. וטוב שכך.

ועכשיו יש את ההיא שעשתה לי פרפרים.

בא לי שיצליח.

הלבד מאוס עלי.

לא שתיתי המון זמן.

כל הכבוד לי.

שתינו ויצאנו. ככה. בלי לאכול יותר מדי. אני לא זוכרת מתי התחלנו להתנשק, אבל מתישהו זה נהיה קצת יותר מדי. אז שתיתי עוד. היה כיף. רקדנו, וזה. אני מניחה שחזרנו הבייתה במונית. אפילו יש לי צל של זיכרון כזה. הדבר הבא שאני זוכרת אחרי שרקדנו זה את הלשון שלי על הדגדגן שלך, ואותך נהנית. ואז התעוררתי. גנבת לי את כל השמיכה.

במסיבה, מתישהו ישבנו על הספות ודיברנו, נראה לי ששאלת למה אנחנו לא מנסות שוב, בעצם, ונראה לי שהתכוונת לזה. אני מקווה שלא התכוונת לזה. כי אני לא רוצה לנסות שוב. טוב לי ככה. אמרתי לך שאנחנו הרי יודעות שזה לא יעבוד. כבר ניסינו.

אני עולם. אני כוכב. ככזו, יש לי ירחים. ירחים שמקיפים אותי. אני יכולה להשתמש בהם, ויכולה שלא.

לאחרונה בחרתי שלא. פשוט לא היה לי כוח.

אבל הירחים חשובים לתפקוד של הכוכב, לוודא שהכוחות יהיו מאוזנים.

חשוב לזהות את הירחים, ולכבוש אותם.

לתת להם לתת לי.

ומי הם הירחים?

החברים.

המשפחה.

ההשקעה בעצמי.

ספרים.

ספורט.

מוזיקה.

פסיכולוגים.

מורים פרטיים.

סרטים.

עדיין לא החלטתי אם סמים קלים ואלכוהול הם ירחים אמיתיים או לווינים מזוייפים, שהמדענים המטורפים שבי שלחו לחלל במטרה לזרוע הרס. הרס עצמי כמובן, הרי המדענים האלו הם אני.