לא חשוב, זה כבר עבר.

ושוב אני חוזרת אליך, מאהב ישן,

חרף כל הסבל שגרמת לי.

חרף ההבטחות שלא לחזור.

חבלי הקסם שלך מושכים אותי.

מסונוורת אני מתקרבת,

זוכרת רק את הטוב.

הזיכרון מתעתע.

לא אמין.

כמהה לחוש שוב

את ההרגשה הטובה שאתה נותן לי.

התפקיד של מאהב הוא לגרום לך לאהוב את עצמך.

אין לך מתחרים,

אהובי.

אני תמיד חוזרת.

מקווה שיום אחד

אוהב את עצמי מספיק

כדי להפסיק לחזור.

with me?

feel so messed up.

wish i could cry or something.

מה קורה לי? אני מרגישה כל כך ריקה, כל כך סתמית, אקראית, חסרת תועלת ותכלית, נטולת מטרה. נלחמת בטחנות רוח שאין לי שום רצון להביס, רק בגלל שכבר התחייבתי לקרב. מבזבזבת אנרגיות על ניוטרל, חותרת לשום מקום, מתקוממת מבפנים, מכחישה מבחוץ, לא מצליחה להדחיק יותר את העובדה הפשוטה שמשהו לא בסדר. שאני לא במקום שאני רוצה להיות בו. שלא טוב לי. שלא בא לי. אני לא רוצה לנצח בקרב הזה, אז למה אני משתתפת בו...? אולי כי אני לא באמת רוצה לנצח, אבל גם לא ממש בא לי להפסיד. ועוד יותר לא בא לי למצוא אלטרנטיבה. למצוא את הקרב הנכון בשבילי, זה שלא ירגיש כמו קרב בכלל - אלא פשוט כמו דרך. כמו חיים. כמו עשייה. כמו תכלית. כמו משמעות. כמו שמחת חיים. כמו חיוך בבוקר. לא רוצה להלחם בקרב, רוצה להשתתף בתחרות באוירה טובה. אבל איזו מן התחרויות לא תרגיש לי כל כך רע...?