לא חשוב, זה כבר עבר.

מה קורה לי? אני מרגישה כל כך ריקה, כל כך סתמית, אקראית, חסרת תועלת ותכלית, נטולת מטרה. נלחמת בטחנות רוח שאין לי שום רצון להביס, רק בגלל שכבר התחייבתי לקרב. מבזבזבת אנרגיות על ניוטרל, חותרת לשום מקום, מתקוממת מבפנים, מכחישה מבחוץ, לא מצליחה להדחיק יותר את העובדה הפשוטה שמשהו לא בסדר. שאני לא במקום שאני רוצה להיות בו. שלא טוב לי. שלא בא לי. אני לא רוצה לנצח בקרב הזה, אז למה אני משתתפת בו...? אולי כי אני לא באמת רוצה לנצח, אבל גם לא ממש בא לי להפסיד. ועוד יותר לא בא לי למצוא אלטרנטיבה. למצוא את הקרב הנכון בשבילי, זה שלא ירגיש כמו קרב בכלל - אלא פשוט כמו דרך. כמו חיים. כמו עשייה. כמו תכלית. כמו משמעות. כמו שמחת חיים. כמו חיוך בבוקר. לא רוצה להלחם בקרב, רוצה להשתתף בתחרות באוירה טובה. אבל איזו מן התחרויות לא תרגיש לי כל כך רע...?

קשה לי לתאר מה בדיוק עובר עלי. אני בעצמי לא לגמרי מבינה. נקלעתי למצב די מוזר.

זמן מה אחרי שנפרדנו, כשכבר קצת התחלתי להתגבר, זה קרה - פרק 117 (בערך) בסאגת היחסים שלי עם ל'.

הנשיקה הראשונה הגדילה לי את הלב בחמישה ס"מ. השנייה הביאה אותו לגודל של פומלה.

הפלירטוט העדין לפני, שיחת הנפש הפתוחה והדומעת אחרי, הסקס, החיבוק והקפה בבוקר, הכל היה מושלם.

ואת עדיין אוהבת אותי. את מאוהבת בי. את מרגישה שאת במקום הרבה יותר טוב, ושאולי הפעם זה יעבוד.

לא מפריע לך שכבר ניסינו ונכשלנו פעמיים.

אמרתי לך שאני לא רוצה.

אני מפחדת. לשחק בך, לשחק בעצמי, לעבור שוב את התהליך הידוע מראש.

את מסובכת לי, וקשה לי, ואני מפחדת. מאוד.

אבל... יש לי רגשות אליך. המון.

אמרתי לך על הלב שהתרחב. בכיתי כשדיברנו.

בכיתי גם למחרת, אבל את זה לא אמרתי לך.

התחרטתי בכל פעם שראיתי אותך אונליין בפייסבוק.

כמעט שאמרתי לך שאני מתחרטת.

ואולי אני באמת מתחרטת?

זה הרגע לקחת החלטה. החלטה קשה וכואבת.

האם להתחייב לקשר הזה, עם כל ההיסטוריה והקשיים הידועים שלו, בגישה אמיצה, פתוחה, מסורה ומתמסרת, כמו שלא הצלחתי לעשות בפעמים הקודמות, או לוותר. לוותר עליך כחלק מהחיים שלי. לוותר על האחת שגרמה לי לשכוח את הקודמת, הראשונה, ולהתאהב בה.

לוותר על זו שהלב שלי גדל כשהיא מנשקת אותי.

אני קצת כועסת עליך שהחזרת אותי אחורה ככה, אבל סולחת. יודעת שהייתי שם באותו ערב בדיוק כמוך, אלא שלא ידעתי מה את מרגישה ואיפה את עומדת.

ועכשיו כשאני יודעת, האם אני יכולה לסמוך עליך? שתעשי הכל, אפילו תשתני קצת בשבילי?

כי אם אני אחליט שכן, אני אעשה הכל. אני אעבוד על מה שצריך. אני אדבר איתך על הכל, אם תתני לי. אם תעזרי לי להרגיש איתך הכי נכון והכי נוח שבעולם.

אני חושבת שכבר החלטתי. אני חושבת שאוותר. שאני לא אוהבת אותך מספיק. בכל זאת, כבר חודשים שאני עובדת על להתגבר עליך.

אבל הלב המתנפח, אומר אחרת... אוף. אני מתוסכלת.

וכשאני קוראת כל מה שכתבתי, אני יכולה לדמיין אותנו מדברות על זה פנים אל פנים, אני מחייכת חיוך קטן של אני-עומדת-לבכות, ואת מחזיקה לי את היד ואומרת לי בעיניים הקשובות שלך שהכל יהיה בסדר.

שאנחנו נצליח.

הבדידות הזו שמסתובבת בכל חלל. שעוטפת ברכות, מלטפת.

פתאום היא נהיית קרה ודוקרת, מתאכזרת אל הילדה הקטנה שבי כשאני בבית לבד.

פחד סתום משתלט עלי. הלב מרגיש מכווץ וכמוהו כל שריר וגיד.

הנשימה, אם בכלל, רדודה.

העפעפיים שורפים.

עיניים אדומות, אישונים מורחבים.

בהונות הרגליים נמתחות ומתקפלות.

אני לא רואה כלום. והרעש היחיד הוא זמזום מכני.

ריח קלוש של צבע טרי באף. רוב הזמן אני לא שמה לב אליו.

צריכה לעשות בדיקת דם, לוודא שהכל בסדר.