לא חשוב, זה כבר עבר.

אני ינשוף. אני חיית לילה. אני לא רוצה לישון. אני ערה כל כך. הערות בוערת בי. אני רוצה...

לישון. בכל זאת לישון. למי יש כוח בכלל. למשהו. לכל דבר.

אין לי כוח להתקלח, למרות שלא התקלחתי אתמול.

אין לי כוח להכנס למיטה, כי אין לי כוח להחליף לפיג'מה.

אני ערה כל כך, אבל אין לי כוח לכלום.

אני ערה רק מבפנים.

אני ינשוף.

פאקינג ינשוף אתם שומעים אותי!?!?!?

כן. זה מה שאני מבפנים.

רק מחכה שמישהו יבוא ויפתח את זה.

מישהו... למה הקלדתי "מישהו"?

יותר סביר להניח שזו תהיה מישהי.

אני יודעת שאני נמשכת לבנות ואוהבת סקס עם בנות. אבל פתאום אני לא בטוחה. אני מוצאת את עצמי נמשכת לגברים.

לא רואה את עצמי מדברת איתם, אבל נמשכת.

פיזית. למיניות שלהם. לעוצמה. לשרירי הבטן...

אבל לא רואה את עצמי מדברת איתם. כלומר, באמת מדברת.

יוצרת קשר.

עם בנות אני יכולה.

בנשים, ורק בנשים, התאהבתי בעבר.

לא בהרבה, רק בשתיים- שלוש.

אבל הנשים האלו נכנסו לי כל כך עמוק ללב, כל כך עמוק לנשמה.

הנשים המדהימות האלו, שאני כל כך אוהבת עד היום, בצורה שונה.

אני ינשוף אני.

באמת.

כה חלשה.

היא צופה בגשם היורד מבעד לחלונות הפתוחים, העשן יוצא החוצה והקור נכנס פנימה. היא לא יודעת למה היא עושה את זה. בעצם היא לא יודעת כלום כמעט. רק שזה משכך הכל וגורם לה לעונג של הרס עצמי. אף פעם לא הייתה לה את המשמעת עצמית הדרושה כדי לעשות את זה בדרך אחרת.

היא מחייכת כשהיא מרגישה איך תאי המוח שלה נשרפים באש של המצית. היא מחייכת כשהיא חושבת איך תנשור מהלימודים. איך תחזור לבית הוריה, מבויישת, אפופה אדי כישלון מסריח. איך תזחל אל דלתם, מביטה באדמה. נושמת אוויר נקי. נקי מדי. עוד סמים.

המפתח במנעול מקפיץ אותה מהרהוריה הנוגים. הוא ניגש אליה, לוקח מידה את הג'וינט. מסתכל עליה בכעס. שואף עמוקות, מחזיק, ונושף. עיניה מביטות בו ממקום אחר. הוא מכבה את השאריות ורוכן אליה, היא מושיטה ידיה אוטומטית אל צווארו והוא נושא אותה אל חדר השינה, מניח אותה על המיטה, מביט בה כשהיא מתפשטת באיטיות.

כשהיא עירומה הוא מתקרב, כדי שתוכל לפתוח את אבזם החגורה, את הכפתורים. כדי שתוכל ללטף את האיבר הקשה בידיה הקרות, להכניס אותו לפיה. המכאניות לא מפריעה לו. הוא עוצם עיניו, נאנח בעונג. הוא פוקח אותן, הודף אותה לאחור, מכניס לתוכה שתי אצבעות מחוספסות, מניע אותן. היא נאנחת למרות שהיא לא רטובה. היא מושכת אותו אליה למרות שזה יכאב. הוא מזיין אותה באדישות, בנחישות. הוא גומר. קם. סוגר את הכפתורים והחגורה. ניגש למטבח. פותח את המקרר. היא בוהה בתקרה. מנסה לבודד את ההרגשה הרעה ולהתעלם ממנה בו זמנית.

היא  קמה לשמע נהימתו המגיעה אליה מהמרפסת. עוד אחד. לשרוף עוד. להרוס עוד.

גלגולים עדינים, מהירים, חדים, נכונים.

פשוט הגענו לזה. באיזהשהו מקום זה היה בלתי נמנע.

גבולות נחצו בזה אחר זה, נופלים כמו אבני דומינו.

אינרציה.

יודעות טוב יותר איפה אנחנו עומדות.

מה אנחנו עושות.

נמצאות במקום נכון ונעים.

אני חוששת רק מכך שאת נהיית המודל.

שאת הדבר הכי קרוב.

תמיד יש מישהי כזו, שהיא המודל.

הדבר הכי קרוב.

וזה תמיד רק מודל, זה אף פעם לא אהבה אמיתית.

אני תוהה מתי זה יגיע.