לא חשוב, זה כבר עבר.

מה קורה לי? אני מרגישה כל כך ריקה, כל כך סתמית, אקראית, חסרת תועלת ותכלית, נטולת מטרה. נלחמת בטחנות רוח שאין לי שום רצון להביס, רק בגלל שכבר התחייבתי לקרב. מבזבזבת אנרגיות על ניוטרל, חותרת לשום מקום, מתקוממת מבפנים, מכחישה מבחוץ, לא מצליחה להדחיק יותר את העובדה הפשוטה שמשהו לא בסדר. שאני לא במקום שאני רוצה להיות בו. שלא טוב לי. שלא בא לי. אני לא רוצה לנצח בקרב הזה, אז למה אני משתתפת בו...? אולי כי אני לא באמת רוצה לנצח, אבל גם לא ממש בא לי להפסיד. ועוד יותר לא בא לי למצוא אלטרנטיבה. למצוא את הקרב הנכון בשבילי, זה שלא ירגיש כמו קרב בכלל - אלא פשוט כמו דרך. כמו חיים. כמו עשייה. כמו תכלית. כמו משמעות. כמו שמחת חיים. כמו חיוך בבוקר. לא רוצה להלחם בקרב, רוצה להשתתף בתחרות באוירה טובה. אבל איזו מן התחרויות לא תרגיש לי כל כך רע...?

נראה לי, אני די בטוחה, שזהו. עבר.

הפרפרים שלך הזדקנו ומתו.

הבטן שלי ריקה, מחכה -

לבחורה מדהימה,

אינטליגנטית,

עם חוש הומור ציני,

שריטה,

ניצוץ בעיניים,

חיוך יפה,

ובעיקר גישה טובה לחיים,

שתבוא - ותגדל בה פרפרים.

מהדהד בדירה הריקה, עובר בסלון הגדול והקר, נשאב מתחת לחריץ הדלת אל תוך החדר,

תדריו הנמוכים מנשוא הולמים בעור התוף שלי, מעוותים את פני בכאב.

בני אדם לא נועדו לשמוע שקט כל כך חזק.