"כואב לי הראש! והבטן.. והמעיים והכליות והעורקים והבטן! והראש! אהההה!" התעלפות.
כמה שעות לפני:
"טוב, מתי הם באים לאסוף אותנו?" אני שואלת בחוסר סבלנות בזמן שאני, סבתא שלי, אחות של סבא או של סבתא (מה?? לא ראיתי אותם מאז שהייתי בת 3.) בעלה ודודה שלי יושבים סביבי בקומונה. נהדר, אנחנו נראים כמו קבוצת תמיכה של זקנים מיואשים שיצאו לפנסיה. לרגע שכחתי שאני בת 18...רק היה חסר לנו שולחן דמקה כדי להרגיש בבית אבות.
"הם תכף יבואו." אחות של סבתא או של סבא מרגיעה אותי.
בזמן שהם פותחים דיון על כמה גדלתי וגבהתי וכו' וכו' אני קוברת את הראש בתוך הידיים ומתפללת שבן דוד שלי ואשתו יבואו כבר לאסוף אותנו.
"הם הגיעו!" בעלה של אחות של סבתא או של סבא מכריז.
"ישששש!" אני קוראת בקול שמסגיר את השמחה הרבה שתקפה אותי ברגע ההכרזה.
אחרי שהם אספו את כל הדברים שלהם באיטיות (נו בכל זאת, קשישים...) סוף סוף ירדנו אל המכונית של בן דוד שלי.
"שאאאאלווווום!" כולם מעמידים פנים שהם שמחים לראות אחד את השני.
"שלום." אני עונה בקול ממורמר. כבר אמרתי שאני שונאת בר מצוות?
לפתע הבחנתי במראה המזעזע. בן דוד שלי (הנשוי הטרי - לא זה שחוגגים לו בר מצווה) חימצן את השיער! אה-הא! זה מה שקורה שמתחתנים עם פרחה. אישתו לבשה שמלה מנומרת וחושפנית שרק הבליטה לה את המדלדלים, נעלי עקב 15 סנטימטר ושיער שרוף קצוות.
הרגשתי לרגע כמו הפסיכית המתולתלת ההיא ממשטרת האופנה של גיא פינס כששפטתי אותה אבל מדברים כאלו אי אפשר להתעלם.
הגענו אל האולם אחרי חיפושים רבים אחר חניה, דיונים על איפה להחנות את האוטו, התייפיפות של שלוש שעות של אישתו של בן דוד שלי במראה, חפירות על כמה זמן לא התראינו וכו' וכו'.
אוקיי...כשהגענו אל האולם, הרגשתי איך הלב שלי נופל אל התחתונים. קיוויתי להשאר חיה אחרי שאפגוש את כל המשפחה המורחבת שלא ראיתי מאז החתונה של דודה שלי לפני עשר שנים.
"מה שלווומך? איך גאדלת!" אני שומעת לפחות 10 אלף פעמים בזמן שחטפתי 10 אלף נשיקות וחיבוקים מגורמים לא רצויים.
"אהההההה! איך היא גדלה! איך היא גדלה!" פתאום מתנפלת עליי אישה לא מוכרת.
"אה...!!!" אני מחייכת נבוכה, מי ז א ת?
"איך היא גדלה! איך היא יפתה! איך היא גבהה!" שוב, מי זאת?
"אההההה!" היא צועקת בקול מאושר. "איזה יופי, איזה יופי! עכשיו אפשר להתחיל!"
?!
"אמא מי זאת?" אני שואלת בשקט.
"אהה...זאת דודה של סבתא של אחות של אבא של גיסתו של דוד של אמא של סבא של הנכדה של שולה." (טוב...זה היה בערך משהו כזה.)
"שיהיה..." אני נאנחת ומתיישבת בשולחן האוכל. אוכל! הצלחת קורצת לי.
"בבקשה!" אחת המלצריות של האולם מגישה לי שניצל.
"שניצל! איזה יופי שניצל!" אני קוראת בשמחה בזמן שאני נוגסת בו וכל השיניים שלי מתפרקות בזו אחר זו. "אבן...איזה יופי...אבן." אני אומרת בקול עצבני.
כמה שניות לאחר מכן אני שומעת קולות של ילדים. "בבקשה תגידי לי שהוא לא הזמין את הכיתה שלו..." אני פונה אל אישה רנדומלית שישבה איתנו בשולחן.
"אהה...זה הם." היא מחייכת. "ילדים זה שמחה."
"מה-זה שמחה..." אני זורקת חיוך ממורמר לאויר. מה עוד יכול להשתבש?
"אעעעעאש! בליבי בוערת אעאששששש בגופי המתרגשששש...." הדי ג'י שם ברקע. לאאאאאאאאא, לא מזרחית! בבקשה! מאז יום העצמאות יש לי סיוטים!
"אההה! איזה שירים יפים!" אומרת אישתו הפרחה של בן דוד שלי. "אני בחרתי." אה-הא...עכשיו הכל ברור.
"מדהימים." אני עונה בחיוך מאולץ.
מה עשיתי שזה מגיע לי?
לפתע כל הילדים נכנסים בריצה אל האולם בזמן שהם הולכים מיד אל רחבת הריקודים.
"קדימה, קדימה, בואי!" אישתו הפרחה של בן דוד שלי מושכת אותי לכיוון רחבת הריקודים.
"אההה! לא, זה בסדר...אני רוצה לצאת מכאן חיה." אני אומרת, אך עם כל הרעש אני לא חושבת שהיא שמעה.
היא מושכת אותי אל רחבת הריקודים בזמן שילדים קטנים מוחצים אותי מכל הכיוונים בעוד שאני מנסה להמלט משם.
"איזה כיף!" אני קוראת בקול ממורמר. "אני אוהבת בר מצוות!!"
חתן השמחה (זה כל פעם מצחיק אותי מחדש) רוקד ביחד עם כולם, גם הוא חימצן את השיער...התפוח לא נופל רחוק מהעץ. רק חסר עכשיו שהאבא יחמצן, כי לדודה שלי יש כבר גוונים. ואז הם יוכלו לשים שלט על דלת ביתם "משפחת המחומצנים".
אחרי שהצלחתי להמלט מרחבת הריקודים, שוב הגישו אוכל. הפעם ויתרתי...
"את בדיאטה?" שואל בעלה של אחות של סבתא או של סבא.
רציתי להבהיל אותו ולהגיד לו שאני בולמית, אבל אמא שלי היתה תוקעת לי בבטן את הסכין שהיא חתכה איתו את הסלט.
"אני לא בדיאטה." אני עונה. "האוכל פה פשוט נהדר, אז אני משאירה לכם."
ובאמת נראה שהשארתי להם, כי הם בלסו את כל האולם...אני בטוחה שהם חזרו הביתה עם 10 קילו נוספים עליהם.
"אהההה!" האישה הלא מוכרת ממקודם חוזרת. "אני רוצה לצלם אותך!"
זה כבר מתחיל להפחיד שאנשים שאני לא מכירה מעוניינים לצלם אותי.
"תצלמי." אני עונה באדישות ומחייכת חיוך מאולץ.
היא מכוונת אלי את הפלאפון שלה ומצלמת אותי. בזמן שאני חושבת, מי זאת האישה הזאת...האם היא מנהלת אתר פורנו? או עורכת טקסי כישוף? או...או, אולי היא רוצחת סדרתית בכלל?
למה היא מצלמת אותי?" אני בטעות שואלת בקול.
"אהה! כדי שתהיה לי מזכרת!" היא אומרת, ואני נרגעת...פיו, לפחות אני לא אמצא את עצמי באתר פורנו עם הפנים שלי מודבקות על גוף חשוף של שחקנית פורנו מעוטרת בסיליקון. . או..בתוך סיר שעולה ממנו אש בזמן שהיא שורפת את התמונה שלי וממלמלת מילים מוזרות בשפה כישופית. או...ברשימת החיסול שלה תחת הכותרת "הקורבן הבא."
עכשיו אני רגועה, זאת רק מזכרת.
בזמן שמוזיקה מזרחית רועשת מתנגנת ברקע ורחבת הריקודים מלאה בילדים צווחניים אני מנצלת את ההזדמנות כדי להמלט מן המקום. אני יוצאת מאולם האירועים ומיד רואה מולי את שולחן הקינוחים.
"אהההההההההההההה! קינוחים!" אני קוראת בקול נלהב ומתקדמת כדי לראות מה יש בתקווה שהמרקם של הקינוחים קצת יותר פריך משל אבן.
"היי! תחזרי, עכשיו מקריאים את הברכות!" אמא שלי קוראת לי.
"איזה ברכות?!" אני שואלת בטון מופתע.
"מ'זתומרת? כל אחד מברך"
"מה?! לא הכנתי ברכה בכלל!" למה את מפריעה לי לבחון את הקינוחים? קישתא!
"לא נורא, בואי! לא נעים!" היא מושכת אותי חזרה לאולם.
"אבל..אבל..."
"ואני מתכבד להזמין...את חנה האמא המאווווושרת על מנת לברך את חתן השמחה!" הדי ג'יי קורא ודודה שלי עולה לבמה.
כאן היתה ברכה בחרוזים שאני לא ממש זוכרת.
אחרי כמה אנשים שעלו לברך את חתן השמחה, הגיע תורי! אוי לא...
"אז ככה..." אני מדברת אל תוך המיקרופן בזמן שהוא משמיע צלילים טכנים של משהו מקולקל.
"קודם כל הרבה מזל טוב! אושר ועושר עד 120, הרבה בריאות..שמחה...מזל טוב...אממ...מזל טוב!!!!!!! וואוהוווו!" אני אומרת וכולם מתחילים למחוא כפיים בעוד שאני מתפללת שצלמי הוידיאו היו במקום אחר בזמן הזה.
"הנר!" אני שומעת את אחד הצלמים קורא לעברי.
"הנר...אה, כן..הנר!" אני לוקחת את הנר ומדליקה אותו על עוגת מכבי תל אביב של בן דוד שלי. רק שהעוגה לא תישרף...אני חושבת לעצמי. זה לא יהיה מזל טוב בשביל מכבי. למי אכפת בעצם...
אחרי כמה בלבולי מוח, כאב ראש, תפילות, פאראנויות ובריחה מתמדת מכל דודה שמתקרבת אליי, אחות של סבתא או של סבא מודיעה את ההודעה המרגשת: "זזים!"
"יאלה, היה כיף!" אני משקרת ומיד קמה לכיוון היציאה.
בזמן שכולם מפזרים נשיקות פרידה ומילות פרידה אני מחכה בצד ובזמן הזה אני מבחינה שחותכים את העוגה.
"עוגה!" אני רצה מהר על מנת לקחת חתיכה אך כשאני מגיעה אני רואה סביבי 30 ילדים שכל אחד מחזיק בידיו עוגה ו-2 פירורים שנשארו על המגש.
"יופי!" אני אומרת בקול מרוגז והולכת שוב לכיוון היציאה.
אהההה! רגע, יש תעלומה שלא פתרתי.
"אמא..." אני אומרת בשקט שהיא מתקרבת אליי. "האישה הזאת, זו אחות של סבתא או של סבא?"
"..." היא מביטה בי במבט המום. "של סבא."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
