| 9/2011
התנהגות רעה
יהיו
לכם הרבה הזדמנויות להיכשל ולקבל מבט נבזה מהמורים שלכם. כי לא לכם ולא למורים יש
את אותה הגדרה ל"התנהגות רעה", לכם המעשים האלה מאוד עוזרים כדי לשרוד
את יום הלימודים אבל מבחינת המורים אלה מעשים שדינם עונש איום כזה שלעולם לא תרצו
לעשות שוב את המעשה הזה-  .  כי זה פשוט סיוט להישאר בבית למשך יומיים רצופים, אתם
יושבים בבתיכם מתחננים להורים שיתנו לכם ללכת לבית ספר, מתקשרים למנהל וצועקים
ובוכים לו בטלפון "תן לי לחזור!", אתם יושבים בפינה, מקופלים
ובוכים- לא. מי חשב שהשעיה זה העונש הטוב ביותר? טוב, אין בעיה- אני אשב בבית במשך
יומיים, אראה טלוויזיה, אוכל ממתקים ו"אחשוב על מה שעשיתי".  עונש נוסף הוא היציאה מהכיתה- למורה כל כך נמאס
מלראות אתכם שהיא צורחת עליכם שתצאו מול כל הכיתה, הפעולה הזאת מגיעה בעצם כדי
להראות מי בעצם מחזיק בשוט. אתם מתחילים לאסוף את הדברים שלכם אבל המורה ממשיכה
לצעוק עליכם שלא תארזו את הדברים ושפשוט תצאו- תעשו את זה, אל תמשיכו להתגרות בדוב
כי בשלב מסוים לדוב ימאס שדוקרים אותו עם מקל. אל תתווכחו, תצאו. אין בעיה המורה,
אני אצא, אקח לעצמי קצת זמן לנשום ולהסתובב בחוץ עם כל אותם אנשים שרוטים שהועפו
מהשיעור שלהם- בעצם בזכותך אני מתחיל את ההפסקה שלי יותר מוקדם- לא יכולתי לבקש
יותר. ואחרי זה היא כבר תחשוב על עונש אחר. עוד עונש הוא שליחת המכתב המאשים להורים- כאן יש לכם
שתי אפשרויות כדי לפעול הראשון מביניהם הוא להשיג את המכתב לפני ההורים שלכם
ולגרום לו להיעלם יותר מהר מהשיער של בריטני ספירס, מה שהם לא יודעים לא יכול
לפגוע בכם- אך תיזהרו, אתם יכולים להיתפס אם תנקטו בפעולה זו, המורה תמיד יכולה
להתקשר ולוודא שהוריכם קיבלו את המכתב, ההורים תמיד יכולים לבדוק את הפח, ובואו
נודה באמת- אתם לא שקרנים טובים. האפשרות השנייה היא להתייצב מול הפחד שבמקרה הזה
אלה ההורים- אולי תקבלו חנינה על כך שהייתם כנים והמכתב הגיע, בינתיים יש לכם זמן
לחשוב על סיבות למה המורה מתנכלת אליכם ומענישה וצועקת רק עליכם. השלב הבא הוא
העונש
של הזמנת ההורים ל"שיחה", המורה רוצה לדבר
עם ההורים של הילד אלה שבעצם חינכו את הילד להיות כזה חוליגן. כשהיא עושה את הפעולה
הזאת היא כאילו מוותרת עליכם וזורקת את האחריות של המעשים שלכם על הוריכם- תתמודדו
אתם עם היצור הזה, אני כבר לא יכולה יותר!! היא צורחת בתוך ראשה. אם היה לה צ'אנס
היא הייתה נוטשת אתכם באמצע הים כשגלגל ההצלה היחיד נמצא בידיה והיא עומדת על
סירה, מנופפת לך וצוחקת- כל הכבוד, חרצתם את דינכם. אבל העונש הגרוע והנורא מכולם שאף עונש אחר לא מגיע לקרסוליים שלו הוא
העונש שבו משאירים אותך אחרי הלימודים. בכללי אסור למורים לעשות את זה, אך המורים
וההנהלה שומרים על הגב של האחד של השני ולכן לא משנה שתתלוננו, אתם הולכים להישאר
שעתיים אחרי הלימודים. הדבר הכואב באמת הוא לראות את כל החברים לכיתה קמים ואוספים
את הדברים שלהם במהירות כדי לרוץ לבתים החמימים שלהם, ואתה, אתה צריך להישאר שם-
במקום המקולל ההוא. מה שאתה אמור לעשות בשעתיים האלה תלוי על המורה שנפלת עליה,
המורה שלה לא הפסקת לתקוע מקל, המורה שכבר נשבר לה ממך ורק רוצה לראות אותך סובל.
לפעמים זה להעתיק מספר עמודים מהתנ"ך, לפעמים זה לנקות את השולחנות, לפעמים
זה לעשות עבודה שהותאמה במיוחד בשבילך כך שלא תסיים אותה לעולם בשעתיים האלה ואז
תצטרך לעשות אותה גם בבית אבל זה לא הדברים האלה שכואבים אלא המחשבה של
"הייתי יכול להיות עכשיו בבית" והמחשבות שרצות ומתחילות להראות לכם
תסריטים של מה הייתם יכולים לעשות במקום לשבת במקום הזה עוד שעה. כן, להישאר אחרי
יום הלימודים- זוועות. מי אמר שמורים לא יודעים איך לכייף?
אבל מי
יכול להאשים אתכם ב
הזאת, אתם סך הכול מנסים לשרוד את יום הלימודים! ישנם
מגוון של דברים שאתה יכולים לעשות כדי לזכות באחד מהעונשים שלמעלה.
עוד דברים רבים יכולים להתאסף לשם, אך בעיקרון לדברים האלה המורים לא
כל כך סולחים. הברזות אומר שהחלטתם שפשוט אין לכם את הכוח להגיע לשיעור ולכן אתם
"דופקים ברז" שזאת בעצם הפעולה שאתם שמים ברז במקום הישיבה שלכם ואז
המורה חושבת שאתם עדיין שם- פשוט קלי קלות. אי הכנת שיעורי בית אומר שלא יכולתם
לעשות אותם, אולי שחכתם, אולי איבדתם, אולי אימא שלכם אכלה אותם, אולי פרצה פתאום
רוח חזקה והעיפה את שיעורי הבית- זאת לא אשמתכם. איחור אומר שקרה לכם משהו ממש
חשוב שלא יכולתם לפספס, שחטפו אתכם חייזרים והחזירו אתכם אחרי כמה דקות שנראו כנצח
וזה מה שבעצם גרם לכם לאחר לשיעור- זה לא שאיחרתם, אתם הגעתם בזמן כל השאר הקדימו.
להגיע ללא תלבושת אומר שנגמרו לכם החולצות הנקיות של בית הספר ושהייתם חייבים
להגיע לבית ספר בחולצה שעלתה לכם 200 ₪ ואתם לא מסכימים בשום מחיר לקחת חולצה
שמלאה בנוזלים לא ידועים מהמזכירות. לפעמים הם גם תופסים את אלה שציירו על השולחן
וכתבו משפטים מתחכמים, או את אלה שהעבירו פתקים בשיעור כי הם היו חייבים להגיד
משהו לזה שיושב בקצה השני של הכיתה והדבר הזה לא יכול לחכות.
לסיכום, לכם ולמורים יש הגדרות שונות ל"התנהגות הרעה" שלכם.
אנו לעולם לא נגיד לכם תשתוללו, תפריעו..אנחנו לא מעודדים התנהגות כזאת- אבל מצד
שני, איך אנחנו אמורים לשרוד שנת לימוד ללא קצת אקשן?
| |
 
אז בית הספר שלכם
נמצא בפריפריה, וכמובן שהוא מאוד שמאלני, הוא רוצה שלום בין שני הצדדים, הם רוצים
ששני הצדדים יקפצו בשדות הירוקים כשפרפרים
מלווים אותם אל דרך ארץ האשליה. בדרך כלל הבית ספר נותן לתלמידים לבחור אם הם
רוצים ללכת לסמינר הזה שנקרא "סמינר ערבים"- בעצם אלו בדרך כלל בנות
שמתנדבות ללכת ומה שהם עושים בסדנה זה להתחבר לבנות ערביות, לדבר איתם על כל דבר
שהוא לא המלחמה בין שני הצדדים, בינתיים במהלך אותם ימים יש להם פעילויות שמגבשות
אותם, ואז לקראת היום האחרון אוספים את כול הילדים (הבנות) ומתחילים את השיחה על
המלחמה- שבעצם אף אחד לא מוכן להגיד את האמת אלא שהם רק זורקים אחד לשני משפטים של
אחווה ושלום- למי אכפת שזורקים טילים או שמפוצצים אוטובוסים ומצד שני למי אכפת
שהורסים את הבתים של האנשים, למי אכפת שהם סגורים בעיר קטנה עם מחסומים. לאף אחד
לא אכפת רק העיקר שתהיה פעילות בהמשך הלילה על איפור!!
אז הבית ספר החליט שהוא לא רוצה לתת לכם לבחור, הוא
ידרוש ולא יסכים לקבל  כתשובה. לא משנה
כמה ימיני תהיה אתם הולכים להגיע לסמינר, לא משנה שאתם מבלים את שנות הפנאי שלכם
בזריקת אבנים על אותם אנשים, לא משנה שמוזיקה טובה בשבילכם זה "סלים תואמה
הבן זו** נהנהנה" אתם תגיעו לסמינר וכמובן שיבקשו ממכם לשמור על ראש פתוח
ולקבל את השונה- מתי זה עבד בדיוק?
אז הסמינר מתחיל כמו כל
טיול שנתי, כולם  לאוטובוס. עולים
לאוטובוס. נוסעים במשך שעתיים בזמן שהאלה מאחור שרים וצועקים ומנופפים לנהגי המשאיות.
מגיעים לאכסניה. מורידים תיקים ומזוודות מהאוטובוס. כולם בקבלה. כולם בחוץ. כולם  באודיטוריום. כולם ברחבה בחוץ. מחלקים
מפתחות. עד שתקבלו את
המפתח. רצים לחדר. זורקים את התיקים. ותופסים מיטה. בזבזתם כרגע שעתיים מהחיים
שלכם על לחכות- הבית ספר כול כך צריך לפצות על זה- מעניין אם אפשר לתבוע על
זה...סתם נקודה למחשבה.
אתם מתאספים באולם
גדול ומגלים ש"חבריכם" הערביים כבר יושבים שם ובוחנים כל אחד מכם שנכנס
לחדר, אתם מרגישים כמו חיה בכלוב- "תפסיקו להסתכל עלי ותתנו לי בננה".
ואז מתחילה החלוקה
של הקבוצות. גם הצד שלכם וגם הצד שלהם מנסים להחזיק אחד בשני לא מסכימים לזוז- אל
תתנו לנו ללכת לשם, אנחנו לא רוצים. אבל אין ברירה כולם חייבים להתחלק וללכת
לכיתות שניתנו להם. וזה תמיד יוצא איכשהו שאתם נתקעים עם האנשים שאתם הכי שונאים
מהשכבה שלכם- חה מרפי, מאוד מצחיק. אז כולכם יושבים במעגל, חצי מעגל הוא רק של
ישראלים החצי השני הוא רק של ערבים- מהצד זה נראה כמו בנים בני 7 שלא מוכנים לשחק
עם הבנות כי הבנים יותר מגניבים. ואז מתחילים משחקי החברה. ישנם משחקים על גבי
משחקים שאמורים לחבר בין כל הקבוצה- מילת המפתח היא אמורים, כי זה לא באמת מה
שקורה. במציאות המשחקים האלה נועדו כדי להביך את כול מי שבקבוצה- מי רוצה לשבת על
מישהו שהוא רק עכשיו הכיר? מי רוצה לפוצץ בלון עם הגוף של מישהו שהוא לא מכיר? מי
רוצה להתחבק עם מישהו שהוא לא מכיר כדי לעבור בין כיסאות דקים? כולם יכולים לענות
על השאלות האלה- אף אחד.
אז בין הפעילויות, ובין השיחות שהם מלמדים אתכם איך
הצד השני מרגיש, אתם יוצאים להפסקות שנותנים לכם הזדמנות לדבר אחד על אחד עם
הקבוצה השנייה- שזה בדרך כלל הרגע שבאמת יפה בכל הסדנה הזאת וזאת משום שהמדריכים
לא עומדים מעליכם עם מבטים של 'הצלחנו, הם מתחברים' אלו המדריכים שיושבים באמצע
המעגל ושרים  .
היום השני הוא יותר
מחומם, אתם הולכים ברחבי האכסניה ואתם יכולים להרגיש את המתח, הסכין שחותכת את
המתח כבר לא, שם אפשר לחתוך אותו כבר עם סיכה. מילה אחת לא במקום וכל המקום יתהפך.
כי ביום השני מתחילה השיחה על העימות. כל האהבה, והאיחוד והשלווה שנוצרה ביום
הראשון הולכת לעזאזל. כל אחד אומר שהצד שלו צודק, כל אחד אומר שהצד האחר אכזר ורק
המדריכים מסביב מאושרים "הם מדברים ביניהם, הם כאלה מתוקים" והקבוצות
בינתיים מחליפות ביניהם מילות שנאה. העיקר שלא תתנו לזה להידרדר...תזכרו, כל אחד
מהצדדים גאה בדגל שלו- אז לא לשרוף דגלים. בנות לא אוהבות כשמשליכים עליהן אבנים,
וכשבועטים לפנים של מישהו זה יכול לשבור לו את האף ובינתיים המדריכים עומדים בצד
ומוחאים כפיים מהתרגשות "תראו, הם משחקים ביחד", והמורים יושבים על
הספסלים צופים בהכל "אולי זה לא היה רעיון כל כך טוב"- באמת קולומבוס?
כשהסמינר נגמר נדמה שכולם נושמים לרווחה ואפשר להרגיש את השלווה הפתאומית שנפלה על האכסניה. המורים יושבים בארוחת הבוקר ומתדיינים ביניהם "היה טוב אני חושב"- ברור, הכל בסדר. חוץ מאותם ילדים שהגיעו לבית חולים אתמול בגלל שמישהו שכח את אחד החוקים: אם בועטים לפנים של מישהו יש סיכוי שזה ישבור לו את האף. הקבוצה שלכם וגם הקבוצה שלהם כבר עייפים מכל הפוליטיקה וכללי השלום והעמדות הפנים- כשהאוטובוסים עומדים כבר בחנייה אתם מתיישבים במקרה ליד הקבוצה שלהם וכשהמדריכים לא נמצאים בסביבה וצווחים על כך שאתם צריכים לדבר אתם מצליחים להתחבר הקבוצה שלכם והקבוצה שלהם פתאום הופכת ל"קבוצת הסמינר" נגד המורים שהכריחו אתכם להגיע לכאן. כולכם מרגישים שאולי סוף סוף הצלחתם לעלות על משהו ושאתם מתקרבים לפתרון אבל לפני שאתם מספיקים להגיד משהו נשמעת הצפירה מהחנייה וכולם מתחילים לרוץ לאוטובוסים ולבית.
ואז זהו, הסמינר נגמר. כל אחד פונה לדרכו. ואולי מה שנותר לכם זה רק לזכור שכולכם דומים וגם אותם הכריחו להגיע וגם להם אמרו "לשמור על ראש פתוח". ואולי זה מה שאנחנו צריכים לעשות- לשמור על ראש פתוח וליהנות.
| |
לדף הבא
דפים:
|  כינוי:
בת: 31 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
