על קצות האצבעות

בגיל שש היינו אמורים לנסוע לירושליים.

שאלתי את אמא אם גם ירושליים זה בישראל.

היא אמרה שכן.

אבל אני עד היום לא משוכנעת.

בעליה לירושליים, הרים גבוהים, עליות תלולות ואויר אחר לגמרי של חוצלארץ.

העננים היו מונחים ככה בקו האופק מאחורי, בצורות חצובות ומשורטטות, מונחים על הים של תל אביב. ושמש שקעה מאחורי הררי העננים והחושך הכהה את האויר.

ברדיו שלי התנגן שיר ששרתי בקול רם ורציתי שלא יגמר לעולם.

בבית שלה הקטנטן חיכה לי מרק עגבניות. חם וטעים ואוכל של בית. שנעשה בדאגה ואהבה.

קצת דיברנו , קצת אכלנו, קצת דיברנו, קצת הסתכלנו באלבומים, קצת דיברנו.

יצאנו ללילה הירושלמי הקר. והלכנו לרקוד קצת.

אחר כך חזרנו הביתה בשתיים בלילה והיינו פתאום רעבות, אז היא שוב ארגנה
במהירות אוכל (לביבות בטטה באמצע הלילה זה חלומי) וישבנו וקישקשנו עד
שהתנדנד לנו הראש.
ואז הלכנו לישון במיטה שלה. בבוקר קמנו לאט, שאצלי זה אומר לשתות שלוש
כוסות קפה תוך בהיה באויר ואחר כך בעיתון ואצלה זה אומר אספרסו חזק אחד
ורצף אינסופי של משחקי ספיידר.
אחר כך לקחנו את הכלבה שלה ואותי לטיול בירושליים.

השמש היתה בדיוק בזוית הנכונה והרוח היתה קלילה, כאילו מישהו הכין תפאורה לטיול בוקר מושלם.

הדרך חזרה לארץ עברה ביפו.

שם הוא חיבק אותי חיבוק רחמים ואמר בפולנית שמרגישים לי את הצלעות.

לא רציתי לאכול, אז הוא הכין לי שוקו. ועוד אחד.

ראינו את קיל ביל ושתקנו ביחד.

מתפעלים לעיתים מהאסתטיקה של האלימות.

מהדימויים היפיפיים של הסרט.

מהמוזיקה.

מחייכים בשקט ומביטים אחד אל השני.

לא היה צורך במילים.

בדרך הביתה, ממרחק הבטחון של הטלפון, דיברנו ארוכות. הוא שמר שלא ארדם בדרך הביתה.

כשהגעתי הביתה נכנסתי למיטה שחיבקה אותי בגעגועים וצללתי לשינה עמוקה וחסרת חלומות.

סופשבוע מדהים בשקט שלו.