על קצות האצבעות

קיבלתי את הציון האחרון שלי בלימודים לתואר (95), את התואר עצמו אקבל בטקס רב רושם רק בסוף הקיץ, אם אני זוכרת נכון.

קצת התאכזבתי מהממוצע הכללי שלי שהוא 89.23, אני רק מתנחמת שזה כנראה יספיק לי לתואר שני אם המזוכיזם יגבר עלי ואם אחליט מתישהוא אם ומה אני רוצה להמשיך ללמוד.

מזל שכרגע אין לי לא כסף ולא כוח לחשוב אפילו על תואר שני. החלטתי שאני לא מתפתה להצעה המאד מחמיאה של המנחה שלי באחת העבודות הסמינריוניות לבוא לעשות איתה את התואר השני. היא ממש התלהבה מהעבודה שעשיתי ובעיקר מההתלהבות והתובנות שעלו במהלך העבודה. שני גורמים  עיקריים מנעו ממני להענות להצעה הקוסמת, בעצם שלושה -

א. הכסף. התואר איתה בבר אילן יעלה לי משהו כמו ארבעים אלף שקל שממש ממש אין לי

ב. הנסיעה לבר אילן פעמיים בשבוע גדולה עלי

ג. אין לי כוח יותר לחפור בספריות ולחפש מאמרים שלא לדבר על לכתוב עבודות.

הנושא של העבודה היה ה-בייבי שלה, זה שעליו היא עשתה את הדוקטורט ובכל זאת הצלחתי ללמד אותה כמה דברים חדשים שהיא לא נתקלה בהם בעבודות שלה ובסקירת הספרות הכללית.

אני לא מחזיקה מעצמי כזאת חוקרת מדהימה , פשוט חקרתי אוכלוסיה שהיא לא נתקלת בה, כלומר אנשים שאני מכירה.

אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה? לפי זה אני כנראה מטורפת חסרת קבלות. אלוהים, לפעמים אני לא מאמינה איזה אוסף חברים מוזר יש לי. לא רק, אבל המוזרים משהו, פשוט נמשכים אלי כמו מגנט.

את העבודות במהלך הלימודים עשיתי עם פרלה, שזה אומר שפרלה ישבה ליידי או רבצה על הספה וזרקה מידי פעם איזו אמירה או רעיון שבדרך כלל לא היו קשורים לעבודה ואני התעצבנתי שהיא מפריעה לי להתרכז ועשיתי את הכל לבד. ובכל זאת אהבתי לעבוד איתה, כי אני סוליסטית ולא יודעת ממש לעבוד ביחד והיא היתה מוכנה לספוג את העצבים שלי בתנאי שלא תצטרך לעשות עבודה של ממש.

היתה עבודה אחת במהלך הלימודים שעשינו עם שותפה שלישית וזה היה סיוט גרוע עוד יותר, היא כל הזמן רצתה שנוסיף את הרעיונות שלה, בכלל לא הבינה איך זה עובד אצלנו. בסוף נכנעתי והחלטתי שאני מפסיקה להתווכח, נתתי לה לעשות את כל מה שהיא רצתה ויצאה לנו עבודה כל כך ארוכה ומייגעת שקיבלנו עליה ציון גבוה רק בגלל שהמנחה התייאש באמצע הקריאה לדעתי.

סיום הלימודים השאיר אותי מובטלת ובעלת זמן פנוי בכמות שאני לא זוכרת ולא ממש יודעת מה לעשות איתו. לפחות שני ערבים בשבוע אני פנויה לחלוטין משבע בערב , וואו. אפשר היה לחשוב שאחזור לחיות כמו פעם,כלומר לצאת ולבלות, להכיר אנשים חדשים וכאלה דברים, אבל אני כל כך עייפה ומותשת בסופו של יום שאני נוחתת על המיטה נטולת כוחות ובוהה בטלויזיה עד שאני נרדמת.

אפילו לשיחות טלפון אין לי כוח, אני מסננת חופשי או מקצרת שיחות למינימום. שיחה אופיינית עם תלם למשל נמשכת שלוש-ארבע דקות שבסופן אני או הוא אומרים כמה אנחנו עייפים ושנדבר מחר ואולי נפגש כבר לקפה או משהו חריף יותר. מאחר והשיחות האלה קורות כל ערב ואנחנו כמעט לעולם לא נפגשים באמת, זה איזה סוג של ריטואל מרגיע.

הזמן היחיד שבו אני עושה משהו ממש זה סוף השבוע הפנוי שיש לי פעם בשבועיים, אז אני מתעצצת (הופכת לעציץ) במהלך הצהריים עד הערב המוקדם ומתעוררת לחיים רק בערב כשהגמל אמור להגיע.

בסופ'ש האחרון נמצאס לי מההתעצצות הזאת והזמנתי אותו למסעדה, קצת לצאת מהבית ולעשות משהו אחר.

המסעדה עצמה לא היתה משהו , אבל הדרך הלוך וחזור היתה משעשעת למדי וגם מה שבא אחריה.

למחרת בבוקר הוא החליט להפתיע אותי בארוחת בוקר.

באמת מפתיע. הוא בדרך כלל ממהר ללכת בבוקר, כך שעצם העובדה שרצה להשאר עד כדי ארוחת בוקר היוותה הפתעה רבתי.

אבל הוא לא עצר בכך, הוא החליט להכין לי שקשוקה ולא סמך עלי במילימטר שיש לי משהו בבית (שלא בצדק!).

הוא הביא איתו הכל, החל מעגבניות וכלה במחבתות ברזל יצוק קטנות ואישיות שבתוכן הגיש את האוכל.

לי הוא הסכים רק לעמוד ליידו בזמן שהוא עובד ומכין את האוכל. אני התמרדתי נגד הכפיה הזאת והעדפתי לשבת על הרצפה שזה הרבה יותר נוח מאשר לעמוד חסרת מעש.

אחר כך יצאנו החוצה לאכול באויר ההולך ומתחמם לקראת השרב הגדול שבא בימים שאחר כך, הקשבנו לציפורים (הו הפסטורליה) ודיברנו על דברים של סתם.

זו היתה דרך נעימה במיוחד להפרד לחודש הקרוב, הוא נוסע לצלול בדיוק מתי שאני פנויה. וזה אומר שלראשונה מזה המון המון זמן יהיה לי סופ'ש פנוי לחלוטין וחסר פעילות יזומה לחלוטין ויהיה לי גם זמן להתאושש מהריגשי המעצבן שנעשה לי בעקבות ההשקעה שלו.

סביר להניח שבסופ'ש האמור אני לא אעשה כלום, יש לי עוד שבוע לחשוב על זה.

אני מכירה את עצמי.

אולי כדאי לי להפתיע את עצמי מידי פעם שלא ישעמם לי?