על קצות האצבעות

איזה בוקר יפה של שבת, מלבד העובדה המצערת שהגמל לא בא השבת, שוב. הפעם היו לו כל מיני ענינים משפחתיים שמנעו ממנו לבוא.

נו טוב, לפחות זה השאיר לי את הבוקר לצאת להליכה בשמש שיצאה לה אחרי לילה גשום.

הדרך הישנה היתה מלאה בשלוליות נקיות עדיין, כי שום רכב עוד לא נסע שם מאז הגשם של הלילה, האויר היה נקי וקריר והשחפים עפו כהרגלם בכמויות עצומות. על פני הדרך המשובשת זחלו המון חלזונות שהגשם הוציא מהכלים כנראה, ניסו לחצות את הכביש הישן והמשובש מצד אל צד במסע עצום עבורם. חלפתי על פני כמה , נזהרת לא לדרוך עליהם ומתלבטת אם להעביר אותם לצד הדרך, למקום בטוח יותר שבו לא ירמסו אותם. בסוף החלטתי שלא, כי ממילא צעדתי יחידה על הדרך. יחידה מלבד הכלבה התולעת כמובן, שנסיונות ההתחמקות מהליכה שלה לא עלו יפה.

היא חושבת שאם היא עוד מעט בת עשר אני לא אגרור אותה להליכה איתי, אבל היא טועה. יש לה כל מיני תרגילים של לעשות את עצמה מריחה משהו במעמקי איזה שיח ולחכות שאני אעלם לה מהעיניים ואז היא חופזת הביתה בהקלה.

אבל אני כבר מכירה את התרגילים שלה ולכן אני מתעקשת שהיא תלך ליידי עד לנקודה מסויימת שממנה, אני יודעת שהיא לא תחזור לבד ואז אין לה ברירה אלא ללכת את כל הדרך.

אפשר להבין את הכלבה התולעת, היא נמוכה וקצרת רגליים ושמנה ועצלנית. לא תמיד בא לה ללכת רחוק כל כך. מצד שני, סיזר מילאן טוען שמישהו צריך להנהיג את הלהקה ורצוי שזה יהיה האדם ולא הכלב, אז היא לא מחליטה, אלא אני.

כך יוצא בכל תחילת הליכה הכלבה מגלה סקרנות אין סופית בכל שיח, פיסת דשא, עץ , אבן ובאופן כללי בכל דבר שיכול לתת לה לגיטימציה לעצור, להתחבא ולחכות לשניה שבה תוכל לסוב על עקבותיה ולחזור הביתה בחשאי.

היא סקרנית ואני עירנית. מסתכלת אחורה כל חצי דקה לבדוק את המיקום של התולעת ואת רמת העניין שלה בסביבה. בדרך כלל מספיק שאני מפנה אליה את הראש כדי שהיא תבין שתפסתי אותה ושהיא לא יכולה לברוח ואז היא מדלגת קדימה בעליצות מעושה ורצה לרחרח את האובייקט הבא. לפעמים אני תופסת אותה ברגע שעשתה את האחורה פנה שלה ואז היא עומדת במקום ובודקת אם אני באמת מתכוונת לזה שהיא תבוא אלי כשאני קוראת לה.

כך אנחנו מתקדמות בשלב הראשון. עד שאנחנו עוברות את נקודת האל חזור שממנה הכלבה לא תחזור לבד. או אז אני מפסיקה להסתכל אחורה לחפש אותה והיא מצידה נגררת במרחק משתנה של 10-20 מטרים מאחורי בריצה קלה, כבדה מאין כמוה. מי שיראה אותה ירחם על הכלבה הזקנה והמסכנה שמוכרחת לצאת למסע כה מפרך.

הדרך אמנם מלאה שלוליות של מים נקיים יחסית, ולכלבה העטופה בפרוות חורף כבדה נעשה חם, אבל היא לא תתקרר במים הנקיים, הו לא, היא מחכה עד שנתקרב לבריכת המים המעופשים העומדים, שצבעם ירקרק חום עכור, ואז היא פורצת בריצה קדימה ומזנקת לטבילה ושחיה מהירה במים המטונפים. אחר כך היא יוצאת ורצה אלי מאושרת כולה רק כדי להתנער כמה שיותר קרוב אלי. היא מאמינה גדולה בלחלוק עם אחרים את ההנאות הגדולות של החיים.

כמה דקות אחר כך אנחנו פונות לחזור הביתה, ומרגע זה נעלמת הכלבה העייפה והאומללה ובמקומה מופיעה כלבה שמחה ועליזה שרצה 10-20 מטרים לפני כמו היתה גורה עולת ימים.

בדרך חזרה אני פוגשת את אחד ההולכים הקבועים מלווה בבנו שלא ראיתי שנים. הבן מזהה אותי ועושה פרצופים וכנראה גם קולות שמחה, אני לא ממש שומעת כי בדיוק ברי סחרוף שר לי את מונסון ובא לי לרקוד. במקום לרקוד אני מנופפת לו ביד וממשיכה קדימה ומגלה שהם רמסו את אחד החלזונות שראתי קודם. הייתי צריכה להעביר אותו את הכביש...

כשמגיעים הביתה הכלבה התולעת מבינה שנגזר עליה להשאר בחוץ עד שתתיבש ונשכבת בפרצוף מקבל את הדין על המגבת שהנחתי לה לפני הכניסה.

אכן בוקר שבת מוצלח ביותר.

לי ולכלבה, לא לחלזונות.

זו תמונה של הכלבה, נחה על סלע באמצע טיול שכילה את כוחותיה.