על קצות האצבעות

אין לי כוח ללכת היום, ככה אמרתי לעצמי בעבודה רגע לפני שסגרתי 11 שעות רצופות שרובן תובעניות מאד. חוץ מזה הכבד ברווז מהצהריים ישב לי בבטן כמו... כמו כבד. ממש כבד.

אז נכון שלא הלכתי יומיים כי היה לי איזה וירוס מגעיל (פעם שניה בחודש שאני חולה, בלתי נסבל!) אבל איך אני אלך בחושך אחרי כמעט 12 שעות עבודה?

טוב, אז אני לא אלך ודי, מה יקרה? מפחיד ללכת בחושך, והכלבה התולעת פחדנית יותר ממני.

אחרי שעה נכנסתי לאוטו בדרך הביתה וחשבתי שבאמת חבל שאני לא אלך, שאני די בטטה אם שלושה ימים רצופים אני לא הולכת ולא, וירוס זה תירוץ רק לזמן שאי אפשר לעמוד על הרגליים, עכשיו כשחלפו הסמפטומים ,הוא ממש לא תירוץ. ויש מסלול הליכה מואר ברובו לא חייבים ללכת בחושך.

בחצי הדרך הביתה החלטתי שאולי אני אלך ,אבל ממש קצר. נגיד, את המסלול המקוצר, שהוא משהו כמו חצי שעת הליכה. יותר טוב מכלום. ואם אני אקח איתי את הכלבה, לפחות היא תזהיר אותי אם יהיה משהו מפחיד באמת.

באחורי הראש אומר לי הקול הקטן - מכירים אותך פראיירית, תתחילי ללכת ואז תשכנעי את עצמך לסיים את המסלול הרגיל, על מי את עובדת?

צודק הקול החלטתי, על מי אני עובדת? מוטב לי להודות מראש שאני הולכת לעשות את כל המסלול.

כבר בכניסה הביתה התחלתי להחליף בגדים, כדי שלא יהיה לי זמן להתחרט או לראות את הספה המזמינה, או את הקומקום שממש מתחנן להרתיח לי מים לקפה, נעלתי נעליים ויצאתי.

חזרתי אחרי שעה.

הכלבה התולעת שדווקא התלהבה לצאת איתי ולא נזקקה לשיכנועים מיוחדים, חתכה הביתה ברגע של חוסר תשומת לב, כבר אחרי חצי מסלול, לא לפני שהספיקה להבהיל אותי כשזינקה בבהלה שלוש פעמים לאורך המסלול מאיזה רחשים שהיו בצד החשוך של הדרך. בחיי שעדיף בלעדיה, עם המוזיקה באוזנים אני לא שומעת את הרחשים המפחידים. ואני כמו הצב מהפוסט הקודם, אם אני לא רואה אותם, הם לא רואים אותי.