על קצות האצבעות

בדרך כלל אני דווקא אוהבת את פורים, זה החג הידידותי והחביב עלי מכל החגים כולם, אולי מלבד שבועות שהוא חג אגדי ונפלא.

בפורים יש את כל מה שאני אוהבת, חגיגות ושמחה ואפשרות לגיטימית להחצין צדדים שבדרך כלל אסור או שאני מתביישת בהם.

(פעם אחת בפורים חבשתי כובע גבוה שחור מחודד. וגם גלימה שחורה ארוכה.

שאלו אותי: התחפשת למכשפה?

אמרתי: כן.

אמרו לי: אבל למכשפה את הרי לא צריכה להתחפש....

אמרתי: אני רק מחדדת ככה את הנקודה).

אני אוהבת את הממתקים והשמחה מסביב והחל מגיל ההתבגרות אני אוהבת גם את השתיה עד לא ידע.

דווקא השנה הרגשתי עצובה מאד בימים שלפני מסיבת החג. לא התחשק לי לשמוח כל כך, היו הרבה דברים שהעיבו והעיקו. רציתי להתכרבל לי בבית וקצת ללכת לאיבוד עם הגמל, מרוב שרציתי שקט ושלווה בסופו של דבר ביליתי חלק נכבד מהחג על הברכיים מחבקת את האסלה ומייחלת לסוף מהיר ופחות מייסר.

הגמל דווקא התעקש שאלך למסיבה עם תלם ושארקוד ואשמח. הסכמתי ללכת בתנאי שיחכה לי בבית כשאחזור. 

הוא הסכים, לכן הלכתי לתלם לפני המסיבה ושתיתי קצת יין כדי לשפר את המצב רוח ולהכנס למוד של מסיבה. היו אצלו עוד כמה אנשים והיה די משעשע. אחרי שתי כוסות יין הייתי בשלה ללכת הביתה ולהתכרבל עד שהגמל יבוא, אבל מכוח האנרציה המשכתי עם החבורה למסיבה.

המסיבה דווקא היתה טובה למדי. המוזיקה היתה לטעמי רוב הזמן והשתיה זרמה כמים. החלטתי ללכת על וודקה כיוון שראיתי את הברמן פותח בקבוק אבסולוט חדש. גם המחיר היה יותר מסביר, אז לא הססתי.

שתיתי ורקדתי ואז שתיתי עוד קצת. לא יותר מידי. ככה לפחות חשבתי עד שהרגשתי שזה ממש כמעט יותר מידי ותיכף לא אוכל להגיע הביתה. רקדתי עוד קצת ושתיתי הרבה מים, וכשזה לא עזר הלכתי הביתה.

הגמל כבר היה אצלי, במקלחת. הצטרפתי אליו.

זה הדבר האחרון שאני זוכרת עד לרגע שבו מצאתי את עצמי על הברכיים עם הראש באסלה מקיאה את נשמתי ומצטערת על העובדה שאני עדיין בהכרה.

הגמל אומר שקרו כמה וכמה דברים בין המקלחת המשותפת לחיבוק האסלה. אני לא זוכרת כלום, ממש כלום.

הוא אומר גם שאמרתי לו דברים שמעולם לא אמרתי קודם ושזה רק אומר כמה דברים אני שומרת בפנים ומשחררת רק כשהאלכוהול מוריד את כל המחסומים שלי. הוא לא מוכן להגיד לי מה אמרתי. זה מלחיץ אותי נורא. מה כבר יכולתי להגיד לו שהוא לא רוצה לדבר עליו? מה כל כך מאיים ומפחיד? מה כבר חשפתי על עצמי שלא הייתי מוכנה להגיד בשום מצב אחר?

בכל מקרה הוא היה ליידי במקלחת ,שטף לי את הפנים במים, כיסה אותי במגבת כשלא הסכמתי לקום מהרצפה, השקה אותי במים, לקח אותי למיטה ושוב לשירותים כשהייתי צריכה שוב להקיא ובעיקר לא נגעל ממני.

ברור שבמצב מפוכח יותר לא הייתי מרשה לו או לאף אחד אחר לראות אותי במצב כזה, אבל כאמור לא הייתי פיכחת או פיקחית במיוחד בשלב זה של חיי.

בסופו של דבר נרדמתי כמו אבן עד הבוקר.

בבוקר הייתי עצובה עוד יותר על הערב שהרסתי וכל הגועל ששהעברתי את הגמל ואת עצמי.

הגמל עצמו לא היה שותף להרגשתי, אבל הוא גם לא היה שותף לתחושת החולי, הסחרחורת הבחילה והחום שמהם סבלתי כל היום כולו.

היום התחלתי להתאושש. רק העובדה שאני לא יודעת מה אמרתי לגמל וכיצד זה ישפיע על יחסינו מציקה לי.

שלוש מסקנות עולות מהסיפור:

1. אין טעם לשתות כשהמצב רוח כזה גרוע, זה לא עוזר.

2. וודקה אבסולוט במחיר סביר מאד היא וודקה מזויפת שעלולה לגרום להרעלת אלכוהול. לא מומלץ.

3. אני כנראה אף פעם לא אלמד לקח.