על קצות האצבעות

כאבי הגב שלי הולכים ומחמירים בחודשים האחרים.

רוב הזמן אני לא חושבת על זה, רק מתרגזת נקודתית כשאני זזה ומושכת רגל או נדקרת מכאב פתאומי מצד לצד.

אם צריך, אני רוטנת ולוקחת איזה כדור, ומיד כשהוא משפיע אני שוכחת הכל, עד הכאב הבא.

לפעמים אני גוררת רגל הליכה שלמה רק כי התכופפתי לקשור נעל או להוציא אבן מהנעל, לפעמים ההליכה היא הדבר הכי משחרר שיש.

הגב תמיד כואב לי, ככה זה כשעוברים ניתוח גב ע"ש הרינגטון בגיל 15 עם קיבוע מתכתי ואיחוי של רוב החוליות הגב. אבל לכאב ולאי נוחות מתרגלים וטועים לחשוב שתמיד נוכל להתעלם ושהכאב תמיד יחלוף.

כעסתי בגיל 15 כשאמרו לי שלא אוכל לרכב יותר על סוסים, רתחתי כשלא הסכימו לי להשתתף בשיעורי ספורט. נעלבתי כשלא ציפו ממני אפילו לנסות, אז בכל זאת ניסיתי, דווקא ניסיתי והצלחתי לעשות דברים שאף אחד לא האמין שאני יכולה.

התעקשתי להתגייס לצבא וקיבלתי פרופיל 31, הפרופיל הגופני הנמוך ביותר שאפשר לשרת איתו. תמיד היה לי קשה לעשות דברים מסויימים שדרשו כפיפה של הגב. איך זה שאנשים שמבוגרים ממך בעשרים שנה יכולים ולך קשה? תתאמצי, תפסיקי לוותר לעצמך. כשתגיעי לגיל שלהם תהייה לך זכות להפסיק ולנוח.

אני לא מוגבלת.

אני לא נכה.

אני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה.

אף אחד לא יגיד לי מה לעשות ומה לא.

ככה חשבתי וככה התנהגתי. לא היתה בי שום מידה של חרדה לבריאותי ושל ראיית העתיד.

לפני שבע שנים באחד מהתקפי הכאבים האיומים שריתקו אותי למיטה לשבועות בלי יכולת תזוזה הלכתי, לראשונה אחרי שנים לאחד האורתופדים המוכרים בתחום עמוד השדרה בארץ, באתי אליו עם צילום עדכני של עמוד השדרה האומלל שלי ואז התברר לי שהחוליה המותנית היחידה שאינה מקובעת ומאוחה לאחרות, נשברה מתי שהוא לאורך השנים.

שאלתי אותו מה לעשות והוא הביט בי במבט חסר סבלנות ואמר לי שאסור לי לרוץ כדי לא להחמיר את המצב עוד יותר. לא גם לא לרכב על סוסים. אלא מה. אפשר לעשות הליכות עם נעליים טובות ואפשר לשחות.

אבל מה אפשר לעשות חוץ ממניעה, שאלתי.

והוא אמר - אם את רוצה אני יכול לקבע לך את החוליה הזאת לכל השאר, אבל את תהיי יותר מוגבלת מאשר עכשיו, זה מה שאת רוצה??

התחושה שקיבלתי ממנו היא שכיוון שאין לו דרך לפתור את הבעיה הוא רוצה לנפנף את התזכורת הזו לכשלון ניתוחי ממול עיניו. אז הלכתי ולא רציתי לחזור יותר לאורתופדים.

אבל בחודשים האחרונים, אולי בשנתיים האחרונות, אני לא בדיוק סופרת, הכאבים הולכים ומחמירים והקושי וההגבלות בדברים שאני יכולה לעשות הולכים וגדלים. כמויות משככי הכאבים שאני צורכת הולכות וגדלות וגם המינונים שלהם.

אתמול בערב נשכבתי לנוח על הכרית החמה שלי, הגב כאב לי מכל היום, וכשרציתי לקום לא הצלחתי. כאב לי ברמה שמעלה דמעות לעיניים. זלגתי לרצפה והתרוממתי לאט לאט. אחרי כמה דקות של תנועה הדברים התחילו להסתדר. לקחתי כדור נגד כאבים והלכתי לישון. ואז התעוררתי בארבע לפנות בוקר מכאב גב חד כל כך שלרגע לא יכולתי לנשום, התהפכתי מתוך שינה ומשהו זז ולחץ וגרם לכאב איום.

פתאום נבהלתי, אם הכל הולך ומחמיר, האם אני בדרך להפוך לנכה? אם כן אני חייבת לדעת כדי שאוכל לתכנן את החיים, להערך בהתאם. אני לא יכולה לעשות מה שעושים בקלות אנשים שמבוגרים ממני בעשרים שנה כי הגב שלי דפוק, כי כואב לי לעשות מה שהם עושים בלי מחשבה שניה. הייתי צריכה להבין את זה מזמן ופשוט לא הבנתי.

אני מוגבלת.

אני נכה.

אני מוגבלת.

מבוהלת קבעתי תור לאורים ותומים של מומחי עמוד השדרה לשבוע הבא.

הזמנתי את יוגה שתבוא איתי ותשאל את כל השאלות שאני אשכח או לא אעז ובעיקר שלא תרשה לו להתנהג אלי כאילו אני מקרה אבוד, כשלון רפואי שאין מה לעשות איתו.

תחשבי חיובי אני אומרת לעצמי, אבל כל מה שעולה לי בראש עכשיו זה שאולי אני אוכל לבקש המלצה למריחואנה רפואית במקום כל הזבל הכימי שאני מרעילה את עצמי בו. גם כן נחמת טיפשים.

אין שום פואנטה לפוסט הזה. כואב לי ואני מפחדת ממה יהיה.