על קצות האצבעות

החלטתי ואף בחרתי פינת אוכל חדשה, מזה זמן ידעתי שאני חייבת לעשות את המהלך לאור התפרקות פינת האוכל הישנה שלי. אפילו התלבטתי לי פה ולבסוף החלטתי לקנות לי פינת אוכל מיד 2 , זה יעלה פחות ויהיה יותר בר קיימא, או איך שלא קוראים היום לשמירה על יורק הסביבה.

חיפשתי וחיפשתי ולבסוף מצאתי את פינת האוכל ששבתה את דמיוני. אני לא אתאר לכם אותה, אלא אראה לכם אותה, יחד עם הצצה מינימלית על הבית שלי:

פינת האוכל התאימה לי בדיוק בגודל ובצבעים והחלטתי שהיא שווה את השעה נסיעה שכרוכה בהגעה עד אליה. המחיר נראה היה לי מעט גבוה, אבל המפרסמים הסכימו להוריד אותו כפי שביקשתי. הצלחתי גם לגייס את תלם שהביא איתו רכב ונגרר סגור על מנת לנייד את האושר הגדול הביתה.

לרכי הלבב שבכם וחלשי העצבים אקדים ואומר שהסיפור שיובא פה בהמשך הסתיים בשלום ושכל כוחותינו שבו בשלום לבסיסם.

תלם התעקש לנהוג עד שנמאס לי שהוא מדבר בנייד תוך כדי נהיגה, ומחפש מספרי טלפון ועושה כל מיני שטויות לא אחראיות, או אז הודעתי לו שהוא תיכף ומיד עוצר ושאנחנו מתחלפים בנהיגה. כי אי אפשר עם החוסר אחריות הזאת, עוד תקרה לנו תאונה!

תלם הסכים ושאל אם אני אסתדר עם ההילוכים של הרכב ועם הנגרר שמאחור. אני רק נחרתי בבוז ולא טרחתי לזכות אותו בתשובה המתבקשת שנהגתי ברכב עם הילוכים ונגרר עוד לפני שהוא נולד (מה שלא נכון עובדתית, מעשית או כרונולוגית, אבל לא חשוב, ממילא לא אמרתי כלום).

וכך יצאנו שוב לדרך משוחחים ושרים עם הרדיו ונסמכים על בטחונו המופרז של תלם בידיעת הדרך והארץ ועל הנהיגה הבטוחה בעצמה שלי.

וכך הגענו לאיזה צומת גדולה שבה, בעקבות הכוונה לא מוצלחת של תלם הייתי צריכה לחצות שני נתיבים שמאלה על מנת להגיע לרמזור הבא במסלול הנכון.

עשיתי את זה, כי קטן עלי. פניתי בצומת לכביש ראשי אך צדדי. באותו הזמן התנגן ברדיו שיר של זוהר המלך ואנחנו שרנו אותו במלוא הגרון ובשמחה רבה.

בעוד אני שרה בגיל ודיצה אני קולטת בזוית העין סובארו שעוקפת אותי על קו לבן וחותכת חזרה לנתיב קרוב מאד אלי.

מייד הפסקתי לשיר והתחלתי לקלל את הנבלות שלא יודעים לנהוג.

נהג הרכב כאילו שמע אותי, החל מאט עוד יותר ומכריח אותי להאט כמעט עד עצירה מוחלטת, שלושת הנוסעים באותו  הסובארו החלו לנופף בקדחתנות בזרועותיהם, מסמנים לי לרדת הצידה ולעצור.

כיוון שהיה מדובר ברכב עם ארבעה גברים ערבים (סליחה מראש על היעדר הפוליטקלי קורקטיות מהשורות הבאות) וכיוון שרק יום קודם היה פיגוע מזעזע לייד אילת, נבהלתי. מה לעזאזל הם רוצים מאיתנו, למה הם מכריחים אותנו לעצור בסגנון סרטי המאפיה והחיסולים. הם עצרו באלכסון עם חצי מכונית על הכביש ואילצו אותי לעצור לחלוטין, בעודי לוחצת על הבלם גיליתי במראה האחורית משאית שעוצרת מאחורי וחוסמת לחלוטין כל יכולת לקחת רוורס (עד כמה שאפשר לעשות רוורס עם נגרר מאחורה) הדופק שלי כבר טיפס לשמיים והרגשתי את האדרנלין זורם. פחדתי ממש, אני מודה.

הארבעה פנו שניים לחלון שלי ושניים לחלון של תלם שפתח את החלון ושאל מה העניניים.

לא שמת לב שדפקת את המשאית בסיבוב? הם שאלו. מפנים את דבריהם לתלם שישב במושב הנוסע ולחלוטין לא נהג ברכב בעת ההתרחשות.

תלם יצא לראות על מה הם מדברים ואני, אחרי שהצלחתי להשתלט על הבהלה וחוסר האמון יצאתי גם אני וראיתי שאכן יש סימני גירוד על הפינה של המשאית , כמו גם סימנים תואמים על הנגרר.

הם הסבירו שנהג המשאית ביקש מהם שיעזרו לו לעצור אותנו כי אני נהגתי מהר מידי בשבילו (מי אמר נהגת שודים ולא קיבל?) הוא ותלם החליפו פרטים ברוח טובה. נוסעי הסובארו איחלו לנו כל טוב ובריאות ונסעו לדרכם, מותירים אותי נבוכה ומבויישת מהדעות הקדומות שמנהלות אותי ומהעובדת שהצלחתי לעשות תאונה קטנה בלי לשים לב בכלל.

אגב, פינת האוכל שוקלת יותר ממני ואני תוהה אם לא עשיתי טעות כשקניתי פינת אוכל כבדה כל כך.

ימים יגידו.