על קצות האצבעות

עוד התלבטויות בקשר לעבודה, ולמכונית.

אני מייגעת כבר את עצמי, אז מי שרוצה לחסוך לעצמו שידלג ישר לפסקה השניה שהיא אמנם בכיינית, אבל לא כזאת מתחבטת ומתייסרת כמו הראשונה.

אני ממש לא שלמה עם העבודה החדשה. אני חוששת מההתחלה החדשה, רק עכשיו התחלתי להרגיש טוב בעבודה הנוכחית. לוקח בין שנה לשנה וחצי להתחיל להרגיש טוב ולהכיר את הענינים יותר לעומק, בדיוק עכשיו כשסוף סוף מתחיל להרגיש לי יותר נוח אני עוזבת?

ובשביל מה? עבודה שהיא אותו דבר, רק לא בטוח שיהיה לי צוות כל כך טוב לעבוד איתו, ונסיעות ארוכות פי חמש, פחות שעות עבודה , בשכר נמוך מעט יותר (כנראה, את זה אדע מחר) ובעצם היתרון היחיד בשינוי זו הקביעות שאני רודפת אחריה כבר שנים.

אני אומרת לעצמי שאתרגל, ולאחר שאשיג את הקביעות אוכל לחזור לחפש באיזור שלי עבודה בתוך הארגון, אולי, אם לא שרפתי כבר את כל הגשרים.

בנתיים אני משקיעה את עצמי בדאגות שוליות יותר, של חיפוש מכונית חדשה וחוסר יכולת להתחיל למכור את הישנה. 

להציע את המכונית הישנה למכירה ולחפש חדשה במקביל? למכור קודם את הישנה ורק כשאדע בכמה כסף הצלחתי למכור אותה לתכנן על חדשה? לקנות את החדשה ולקחת הלוואה קצרת מועד רק עד שאמכור את הישנה שלא אתקע בלי אוטו?

המתח הכאילו סמוי מתבטא בעיקר בהתעוררות מוקדמת מאד בבוקר, שאז אני אומרת לעצמי, לא נורא, תתרגלי, עוד מעט תצטרכי לקום רבע שעה קודם ולצאת מהבית רבע שעה קודם.

אני קוראת את זה ומקווה שבעוד שנה או שנתיים אציץ לפה שוב ואגיד - איך דאגתי לחינם, איזה סיפור דרמטי עשיתי, אפשר לחשוב. הלוואי שכך יהיה.

חוץ מזה, עברו שישה שבועות מאז מסרתי את האייפוד דור 1 שלי , בתוכנית ההחלפה של אפל. בחנות הבטיחו לי שתוך שישה שבועות יחזרו אלי והנה עברו שישה שבועות ולא שמעתי כלום מאף אחד. 

ההליכות הרבה יותר קשות לי בלי מוזיקה. השלב הראשון של ההליכה בעיקר משעמם, אני מחכה לרגע שבו המאמץ יהיה מספיק כדי שאוכל להתחיל לרחף במחשבות, אז אני הולכת מהר יותר (בנייד החכם של תלם מדדנו מהירות הליכה של 6.7 קמ"ש, שזה ממש לא רע, אני חושבת) ורחוק יותר, ולפעמים רק בדרך חזרה זה מצליח ואז נעלמים חלקים שלמים של הדרך והשעמום נעלם. אני מנסה באמת ובתמים ליהנות מהקולות שסביבי, אבל אני מוצאת שהרבה יותר מהנה אותי להקשיב לברי סחרוף למשל, מאשר למכוניות וציפורים ותנים מייללים לעת ערב. נהפוך הוא, לעיתים אני מצטערת שאני שומעת רחשים מפחידים בצידי הדרך. אני בטוחה שהם לא היו מפחידים בעיני אם לא הייתי שומעת אותם.

כשאני הולכת עם מוזיקה, השלב הראשון של השעמום מתבטא בעיקר בהעברת כל שיר שלא מתאים לי באותה שניה, והשירים שמתאימים נותנים לי קצב ורקע הולם לתחושות שמלוות אותי בהליכה הספציפית, השלב של הריחוף במחשבות מגיע מהר יותר, משהו במוזיקה עוזר לזה לקרות קודם. 

לא גיביתי את המוזיקה שהיתה לי על האייפוד הישן וכנראה אצטרך לבנות את ספריית המוזיקה מחדש, רק שיחזירו לי כבר את האייפוד שלי.

מבט אחרון על האייפוד לפני שהלך בדרך כל אפל.