על קצות האצבעות

החל מעוד שבוע נגמרות רוב הנסיעות הארוכות שלי, ההימור השתלם בסופו של דבר, כשאתמול בשיחה עם האחראית הגדולה נסגרו העניינים (תלם: את הולכת לדבר עם הבכירה יותר? היא יותר טובה מהשניה? אני: זו טרפה וזו נבלה).

נסעתי אליה למשרד, הגעתי חמש דקות לפני מועד הפגישה, היא רואה אותי במסדרון, מחייכת לעברי מאולצות ואומרת לי לשבת להמתין, תיכף היא תבוא. זה מן קטע כזה אצלה, לא משנה מתי אגיע, לעולם היא תושיב אותי להמתין עשר דקות לפחות. לא נורא, אני ממילא צריכה פיפי אחרי הנסיעה והשלוש כוסות קפה ששתיתי מאז שהתעוררתי בארבע בבוקר. ארבע בבוקר לידיעתכם, זו שעה מצויינת להתעורר בה , ובכל אופן זו השעה שבה אני מתעוררת כשאני מודאגת או מוטרדת, כלומר, כל בוקר בזמן האחרון.

אחרי עשר הדקות ההכרחיות היא מזמינה אותי לחדר שבו מונחות על השולחן שתי כוסות תה, הפתעה, אחת מהן בשבילי. התה כבר פושר ואינו ממותק, אבל מה לי כי אלין, נותנים לי, אני אומרת תודה. אמרתי תודה.

עכשיו, אני חושבת שכבר סיפרתי על האינטיליגנציה המפליגה של הגברת הנ"ל בפגישה הקודמת שלי איתה לפני שנה וחצי. להבדיל מהפעם הקודמת, הפעם היתה פחות נחרצת, כנראה שלא היתה לה ברירה אלא לקבל אותי. בתכלס, אין לה ממש סיבה לדחות אותי, מלבד העובדה שאני נחשבת בעיניה ובעיני זו שמתחתיה לטרבל מייקרית אמיתית, אבל גם הפעם הפליאה באימרות שפר שיוגה חברתי מכנה ססמאות בית שימוש. היא הזכירה את הטענה שיש לזו שמתחתיה עלי (הטענה היחידה, למעשה) שאני לא נאמנה לארגון, ומכאן הפליאה בתיאורי אנשים מרירים ועד כמה קשה צריך לעבוד כדי לשנות את אופיים המריר. לרמוז לי שאין זה רצוי שאהיה מרירה. אחרי שסיימה, אמרתי לה שכיוון שלא הייתי שייכת לארגון, ולא רק זה, אלא שגם נדחיתי שוב ושוב ללא סיבה טובה לאורך השנים, לא הרגשתי שייכות וקשה מאד לגלות נאמנות למי שדוחה אותך פעם אחר פעם בתירוצים דחוקים. ומאידך הוספתי, אני שמחה שהעלית את השנושא, כי מבחינתי, נפתח היום דף חדש ואין בליבי על איש.

זה סיפק אותה באופן חלקי בלבד, כי היא המשיכה וייעצה לי לנהוג באופן חכם ולא צודק, כי לא תמיד מי שמתנהג צודק הוא גם חכם.(גברת, את רומזת שאני צודקת לאורך כל הדרך או משהו?)

היא יעצה לי לא להיות מרירה ולהביט על העולם בעינים ורודות (מעספור למדתי שעולם ורוד רואים דרך עינים אדומות)

היא הוסיפה והפצירה בי להתיישר עם הקו ולעבוד עם המערכת ולא נגדה (זה היה השלב שבו השתדלתי שלא תבחין בהבעת האטימות שהעינים שלי קיבלו)

ולבסוף רמזה לי שאם אשחק את המשחק לשביעות רצונה, היא תמצא דרכים להגדיל את המשרה שלי ולקדם אותי. אחרי הכל, הסבירה לי, אנשים רוצים להצטיין אם רק נותנים להם.

אחרי כמעט שעה יצאתי ממשרדה מסוחררת מאמרות בית שימוש ומהתרגשות. ההימור שלקחתי לפני שנה הצליח. קיבלתי את מה שרציתי, קביעות ועבודה קרוב לבית. השעות הארוכות של הנסיעות, ימי העבודה של 11-12 שעות, הקושי של מקום חדש ושונה, כל אלה משתלמים לי סוף סוף.

אני משאירה לי את העבודה הפנינה, כך שעוד יהיו קצת נסיעות, אבל זה בקטנה, אני אוהבת לעבוד שם.

המקום החדש שאליו אכנס בתחילת פברואר, יהיה רק שלי, כמו שאני אוהבת ותהיה לי יד חופשית לבנות אותו כרצוני. נכון זו שוב התחלה חדשה ושוב הסתגלות למקום חדש, אבל אני מקווה ומתפללת שהגעתי אל המנוחה והנחלה ושהרבה הרבה זמן לא אכתוב מילה על שינויים בעבודה.

אמן.