על קצות האצבעות

בשישי הוא בא מותש, אחרי לוויה של איש צעיר שמת מוות טראגי ולא צפוי ואחרי שבילה את שארית היום בבית חולים עם אמו שהרגישה לא טוב.

הוא בא עייף ודואב, פיזית ונפשית.

בטלפון הצעתי לו לא לבוא. להשאר קרוב לאמו, למקרה שלא תחוש טוב, ושבעצמו ינוח.

הוא רצה לבוא, לא עלה על דעתו לוותר על הפגישה שלנו ולכן הוא בא.

לא דיברנו על האיש שמת וגם לא על אמו.

התחבקנו הרבה והתכרבלנו זה בזו.

בשבת הוא קם ונסע עם מבט אחר בעיניים.

בערב בטלפון הוא אמר לי שהוא בא אדם שבור ויצא חדש, עם אנרגיות וכוחות אחרים.

כעבור יומיים הוא התקשר ודיברנו הרבה.

היה משהו מיוחד בסוף השבוע הזה הוא אמר, מאד מאד מיוחד. אפילו חיבבתי אותך . אבל קצת!

תזהר לא להגיד את זה עוד פעם, אמרתי לו, שלא תבהל מעצמך.

לא, זהו, אמרתי פעם אחת.

זה בטח נשמע כמו שום דבר, אבל זו הפעם הראשונה שהגמל אמר כזה דבר. הפעם הראשונה שהוא אמר שהוא מרגיש משהו כלפי. נכון, הוא מייד הפחית את החשיבות והערך של דבריו. בטח בשביל שלא אחשוב לעצמי שום דבר.

לא משנה, אני עדיין מחייכת בכל פעם שאני חושבת על מה שאמר.