על קצות האצבעות

השעה 2:53 לפנות בוקר .

אני במיטה שלי, ישנה (כמובן).

רעש חריג מעיר אותי משנת חלום לעירנות מלאה ומוחלטת במהירות האור.

אני מכירה את הרעשים של הלילה בשכונה שלי. את קולות הצרצרים, את הכלבים של השכנים שאני מזהה לפי נביחה, את הטוסטוס של הנער שתמיד עובר כמעט מתחת לחלון שלי בשעות לא סבירות. אני יודעת מתי השכנים בבית ומתי לא. מבדילה בין טריקות הדלת של אלה מימין, לעומת אלו משמאל.

מכירה את צרצרים ומזהה את העטלפים שבאים לעצי הפיקוס כמעט בשם פרטי. ומכירה כל פרי פיקוס שצונח על הסככה בחוץ שמתחזה לאבן נופלת.

אבל הרעש שהעיר אותי אינו קשור כלל ועיקר לרעשי הלילה הרגילים. הוא חריג כל כך שאני מתעוררת ממנו במצב מוכנות מלאה לברוח או להלחם.

אני שוכבת במיטה, מתוחה ודרוכה, מחכה לראות האם הרעש חוזר. כל השרירים מכווצים, מוכנים להזניק אותי משכיבה לריצה, הדופק שלי דוהר והשמיעה שלי חדה כל כך שאני יכולה לשמוע את הצרצר שבחוץ עוצר להשתעל.

שוב רעש. כמעט בדיוק כמו הרעש הראשון.

אני מזהה אותו כסוג של נסיון להניע את התריס בחדר השני. מן נסיון לדחוף אותו. והתריס הרי נעול.

החדר השני ריק מאדם. אף אחד לא אמור להזיז בו את התריס בשעה 2:53 לפנות בוקר. או בכלל.

הכלבות פורצות בשטף נביחות מחריש אוזניים והרעש פוסק מייד.

באומץ שלא ידעתי שיש בי אני קמה והולכת במהירות לשירותים, מורידה את המים כדי לסמן למי-שזה-לא-יהיה שיש אנשים ערים בבית. בתקווה שמי-שזה-לא-יהיה לא מעוניין להפגש עם אנשים ערים.

אני לא מדברת ולא צועקת על הכלבות שישתקו כבר, כמו בדרך כלל משתי סיבות עיקריות:

א. אני רוצה שימשיכו לנבוח ולהפחיד את מי שבחוץ, נראה שזה עובד.

ב.אני לא רוצה שאותו עבריין שזומם לפרוץ לבית שלי ידע שאני אשה. אשה זה תמיד פחות מפחיד מאיזה גבר מגודל עם קול בס מהדהד.

אחר כך אני פוסעת בשקט מחלון לחלון בבית ומציצה דרך התריסים לראות אם יש תזוזה בחוץ. אני מחזיקה את הטלפון הסלולארי שלי אחרי שחייגתי 100 ורגע לפני שלחצתי על כפתור החיוג הירוק, מוכן, לכל מקרה.

אבל אני לא רואה כלום. שום תנועה ולא שומעת שום קולות.

אני עושה את אותו סיבוב שוב, בודקת כל חלון וחלון שוב.

עדיין שקט.

הכלבות השתתקו בנתיים.

הדוגמנית מתמתחת על המיטה שלה והתולעת מכשכשת אלי בזנב בשמחה גדולה.

טוב, אין מה לעשות מלבד לחזור למיטה ולנסות להוריד את הדופק למהירות נסבלת. לשכב עד שרמת האדרנלין תדעך מספיק כדי לאפשר לי מנוחה, אולי אפילו שינה. אחרי הכל, בעוד שלוש שעות אני צריכה לקום וללכת לעבוד.

שוב נשמע בחוץ רעש חריג, אבל הוא לא דומה לנסיון להזיז את התריס, אני חושבת שאולי מי שבחוץ נתקל במשהו שנתקל בקיר הבית, ככה זה נשמע. הכלבות שוב נובחות והרעש לא נשמע שוב.

הן משתתקות ואני מוצאת את עצמי שוכבת במיטה ועוקבת בנשימה עצורה (לא מטאפורית, אני באמת עוצרת נשימה) אחרי כל רשרוש שנשמע בחוץ. הרשרושים הם רשרושי לילה רגילים. רשרושי לילה שמופרים רק בקולות פירות הפיקוס שממשיכים ליפול אקראית על גג המתכת של הסככה בחוץ.

אחרי עשרים דקות בערך אני שומעת את האזעקה של הסופר הסמוך מתחילה לילל. ומייד אני נרגעת. עכשיו אני יודעת בוודאות שהם כבר לא לייד הבית שלי. עוד חצי שעה ואני נרדמת וישנה בשלווה עד הבוקר.

בבוקר מספרים לי שמצלמות האבטחה של הסופר קלטו מספר דמויות, שנראות כמו נערים צעירים, כנראה בני מיעוטים שפרצו עם לום בצורה מקצועית למהדרין את הדלת האחורית הסופר והלכו ישירות למדפי הסיגריות, שם התחילו להעמיס פאקטים לתוך שקיות ניילון. כשהתחילה האזעקה לפעול, הם נמלטו והשאירו את שללם מאחור.

ועוד מספרים לי שזה היה הסופר השני שלהם לאותו הלילה, מהראשון הם יצאו עם שלל סיגריות בשווי עשרות אלפי שקלים.

הבית שלי סתם היה בדרך שלהם, בין סופר אחד לשני. אתנחתא קומית שכזו.

כשאני קמה בבוקר אני מלטפת את הכלבות הגיבורות שכנראה הצילו אותי מפריצה הביתה ומבטיחה ששבוע שלם הן מקבלות תוספת פינוק כל יום.

הסיכוי שהם יחזרו שוב אינו גדול, במיוחד לא היום. אבל נראה לי שהיום אתקשה להרדם.