על קצות האצבעות

לפני שלושה חודשים כשנפתחה מכירת הכרטיסים לכוורת בפארק סימסתי לגמל שאלה, האם היה רוצה להצטרף, להפתעתי הוא ענה שכן, ועוד יותר להפתעתי ענה מספיק מהר כדי שישארו כרטיסים לקניה. בין השאלה שלי לתשובה שלו נמכרו 1000 כרטיסים. 

אפשר לחשוב שמדובר במשהו פשוט , קל ויומיומי כמו ללכת להופעה ביחד, אך לא, פה מדובר בהופעה באיזור המרכז שנגמרת מאוחר ולחזור הביתה לוקח לי שעה וחצי לפחות. מצד שני, שלושה חודשים זה מספיק זמן להתרגל למחשבה שהוא יצטרך לארח אותי, ירחם השם, ללילה שלם. 

אני לא יודעת באיזה תרגילי גמישות מחשבתיים הוא נעזר, ובאיזה לחץ הוא היה מרעיון האירוח שלי. 

אני כן יודעת שהוא העיד על כך שבשלושה שבועות האחרונים הוא השקיע כל יום רבע שעה בנקיונות וסדר של הבית ואני יודעת שכשהגעתי הבית היה נקי ונעים.

הוא החליף את השטיחונים במקלחת, קנה קפה נמס בשבילי, סידר את הסלון, ניקה את חדר השינה, קנה בשבילי חלב לקפה, כיבס לי מגבת ככה שיצאה רכה, כמו חדשה ועשה כנראה עוד הרבה דברים כדי שיהיה לי נעים.

כשנכנסתי לבית חלצתי את הסנדלים שלי. זה הדבר הראשון שאני עושה כשאני נכנסת לבית.

"את בודקת אם נדבקים לך פירורים לרגליים?"

"הו לא, בשביל זה הבאתי את הכפפות הלבנות"

אבל לא נשארנו הרבה זמן בבית, אחרי הכל, כל הדרכים מובילות לפארק הירקון וכולן פקוקות, לכן יצאנו לדרך והחלטנו לסמוך על וויז שתוביל אותנו בדרך הנכונה. וטוב עשינו, וויז הובילה אותנו בדרכים כל כך פתלתלות שכמעט הגענו לאילת, אבל בסופו של דבר אחרי שעה כבר היינו שם, מחפשים חניה. רבע שעה חיפוש הוביל לחניה שהצריכה עוד רבע שעה הליכה, כך שהגענו בערך עשרים דקות לפני שההופעה התחילה, התמקמנו בחלק העליון, קרוב לשוליים, איפה שלא היה כל כך צפוף פרשנו את השמיכה שהבאנו ונשכבנו לנו בנוחות.

לא היתה קליטה בטלפון הסלולארי, מה שחסך ממני לחפש חברים שאיתם קבענו מראש, ויכולנו להתכנס לנו לבועה הפרטית-ציבורית שלנו.

ההופעה התחילה והיתה נפלאה, נהדרת, מרגשת, ממלאת ומציפה, רקדתי לכל אורכה ומזוית העין ראיתי שמדי פעם אפילו הגמל רוקד. 

כשנגמרה ההופעה הלכנו לאכול במוזס הקרוב לביתו של הגמל, וחזרנו הביתה. נכנסנו למיטה התלטפנו קצת ונרדמנו. אני התעוררתי לא הרבה אחר כך שהגמל צמוד אלי, דוחק אותי אל הקיר, ישן עמוק. מהצד השני שלו, כמעט חצי מיטה היתה פנויה. ניסיתי להדוף אותו בעדינות בלי להעיר אותו, אך ללא הצלחה.

אחרי איזה נצח ביקשתי ממנו שיזוז קצת והוא פינה לי מקום.

אבל לא יכולתי לחזור לישון.

אני לא טובה בלישון במיטה שאינה שלי, עם כרית זרה, קולות לילה אחרים והגרוע מכל, אדם נוסף במרחק נגיעה.

באמת באמת שאני לא מבינה איך יכולתי לישון ככה בעבר ואיך אנשים ישנים ככה כל יום, כל לילה בעצם. זה נורא מפריע כשמישהו זז, נושם, נוגע, תופס מקום לגיטימי שלי. ועוד לא דיברתי על ההארד קור של שינה משותפת....

ככה עבר הלילה לאיטו עד שהגיע הבוקר שבו התעוררנו ושיפרנו את דעתי על שהיה משותפת במיטה.

אחרי המקלחת, חיפשתי כוס מתאימה לקפה, שזה אומר כוס זכוכית שקופה בגודל מתאים. לא מצאתי.

"מה את מחפשת?"

"כוס לקפה..."

"אה, נכון, את אוהבת כוסות זכוכית גדולות, לפעם הבאה אני אדאג שיהיה. זה ומרכך שיער"

לפעם הבאה?? וואו!