על קצות האצבעות

התעוררתי ברבע לשבע בבוקר.

רע. רע מאד.

לקח לי כמה שניות ארוכות של בהיה מבולבלת בצג הסלולארי וחוסר הבנה בסיסי של מה שאני רואה.

6:46 זה רבע לשבע בבוקר, אפילו דקה אחרי. מה זה אומר? זה לא הגיוני.

היה צריך להיות כתוב שם 5:56 או 6:07 או כל מספר אחר שמראה שהשמש זרחה ועוד לא הגיע זמנו של השעון לצלצל. והשעון מצלצל בשש ועשרה, בימי שלישי בבוקר, הוא מצלצל בשש ועשרה. אז איך יכול להיות שעכשיו 6:46?

זהו! השעון לא צלצל!

וזה אומר שמאוחר יותר מכפי שחשבתי והאור החזק שנכנס דרך החלון, אכן מעיד שכבר מאוחר יותר בבוקר ממה שהעליתי בדעתי, זאת אומרת שעכשיו רבע לשבע. דקה אחרי. ושבדרך כלל לפני דקה או שתיים אני כבר יוצאת מהבית. לא קמה, יוצאת. אחרי מקלחת וקפה והתעוררות מסויימת, מספיקה לנהיגה. והיום הולך מסתבר שאינו בדרך כלל, כלל וכלל לא.

בשלב זה התודעה שלי נאבקה עדיין בהשלכות האפשריות של מה שעיני רואות. אולי אני לא רואה נכון.

עצמתי את העיניים, אם אנוח קצת בטח זה יעבור. אם אני לא רואה אותך , אתה לא רואה אותי.

לא עבד. בתוך עשירית השניה הבנתי פתאום -  א נ י  מ א ח ר ת ! ! !

בזינוק נחשוני (אין לי מושג איך זה נראה, אבל זה נשמע טוב) יצאתי מהמיטה, למקלחת מהירה, מהירה מאד.

אנימאחרתאנימאחרתאנימאחרתאנימאחרת!!!

לצאת מהר מהמקלחת, דאודורנט, קרם פנים, עפרון, מסקרה, להתנגב!, אוכל לכלבה, להתלבש, לפתוח לה את הדלת לפיפי, לסיים להתלבש, לייבש שיער, הכלבה לא חזרה מסיבוב הפיפי שלה, לזנק החוצה, להכנס לאוטו, לקוות שהכלבה תהיה בסדר בחוץ כל היום , לעבודה.

יצאתי מהבית תשע דקות אחרי שהתעוררתי והגעתי לעבודה בשש דקות איחור.

אני שונאת בקרים כאלה!