על קצות האצבעות

היום סוף סוף זכרתי בזמן.

תפסתי את החברה שלי הרופה (סוף סוף מצאתי לה כינוי הולם) בדיוק כשגירד לי בגב. תזמון מושלם.

מגרד לי בגב כבר כמה חודשים, בגב העליון מצד שמאל, ממש על השכמה.

מי שרוצה לבדוק איפה זה יוצא שיעביר את היד השמאלית שלו אחורה, אל מאחורי הגב, האגודל מופנה כלפי מעלה ושם בדיוק, שניה לפני סוף טווח התנועה בדיוק לאן שמגיעה הציפורן של האגודל, זו הנקודה שמגרדת לי כבר חודשים.

היא מגרדת בעיקר בבוקר, כשאני יוצאת ממקלחת הבוקר ומתנגבת. לפעמים גם באמצע היום, אבל אין לי זמן להתעסק איתה, ולרוב אני פשוט לא שמה לב.וגירוד, כמו כל טרול אחר, הולך כשלא מתייחסים אליו.

ניסיתי כמה פעמים להסתכל מה בדיוק מגרד לי שם כל כך הרבה זמן, אבל נורא קשה לראות מה קורה מאחורי הגב. השתעשעתי ברעיון לצלם בסלולארי, אבל זה יותר מסובך ממה שזה נשמע, אז שכחתי מזה. בראי, במבט חטוף זה נראה כמו אזור שגירדו אותו והוא אדום ומגורד. נו יופי.

כמעט כל בוקר אמרתי לעצמי שאני חייבת לבדוק את עניין הגירוד האדיוטי הזה וכל יום שכחתי לאורך ולרוחב את מה שאמרתי שאני חייבת.

רק שבזמן האחרון הגירוד הקבוע הפך לכמעט כואב. רגיש כזה.

תעתוע מוח נפלא מאין כמוהו שכנע אותי שבטח נעקצתי ,בדרך פלא ממש, באיזור של הגירוד הקבוע ולכן זה כמעט כואב כשאני מגרדת. בראי זה נראה במבט חטוף כמו כתם אדמדם כזה, כמו עקיצה אולי.

ככה הצלחתי להעביר עוד שבועיים שלושה, עד שנפל לי האסימון שגם העקשניות שבעקיצות לא מתמשכות על פני כל כך הרבה זמן. ושאני באמת חייבת לבדוק מה יש לי שם, כי אני לא יכולה לראות לבד ואולי, ממש רק אולי, אני לא אצא מטומטמת, היפוכונדרית, היסטרית שקופצת ונלחצת מכל גירוד קטן וטיפשי. וגם אם כן, אז לא נורא לצאת מידי פעם מטומטמת, היפוכונדרית, היסטרית.

אז טוב שפגשתי היום את הרופה בבוקר, בדיוק כשגרד לי המקום הקבוע בגב בעקצוץ כמעט בלתי נסבל. אה הא! נזעקה הכרתי. גירוד! רופה! מהר מהר, עשי אחד ועוד אחת וקבלי שניים!

מה את צועקת, אמרתי להכרתי בהדרת כבוד, מה את חושבת שאני לא זוכרת??

ואכן אמרתי.

-תקשיבי, מגרד לי בגב כבר כמה חודשים, בא לך לראות אותי מתפשטת?

-יאללה, 'תפשטי, שנים אני מנסה להפשיט אותך. המממממ.... כן... טוב. זה נראה כמו איזה BCC , תקבעי לך תור לכירורג שיוריד לך את זה הא?

לא נבהלתי, אבל קבעתי לי תור לכירורג, בעוד חודש. חגים וכל זה. בכל מקרה זה לא דחוף.

אמנם אני ממש שונאת שמטפלים בי, אבל לא נראה לי שיש לי ברירה במקרה הזה. בעיקר מעציב אותי האיתות הזה של הגוף שמתקשה כבר להתמודד עם שטויות שעשיתי בגיל צעיר יותר.