על קצות האצבעות

שבוע קשה זה היה.

שבוע מורט עצבים, מתיש ומעייף.

לא יכולה לכתוב על זה, זה שייך לתחום הדברים שנמצאים מחוץ לתחום הבלוג.

בשביל מה בכלל יש לי בלוג אם אני לא יכולה לכתוב בו הכל?

אני יכולה להגיד שהדאגה העיקרית עברה ונשארתי מרוקנת ועייפה.

עייפה כל כך שאפילו רגשות ההקלה לא ממש משפרים את ההרגשה.

אתמול חזרתי הביתה אחרי יום עבודה של 11 וחצי שעות והייתי כל כך עייפה שכל מה שיכולתי לעשות זה לשכב במיטה ולחכות שיגיע הרגע ההגיוני לכבות את האור וללכת לישון.

ישנתי את רוב הלילה, כמעט לא חלמתי את חלומות הביעותים שאפיינו את השבוע האחרון ולכן גם לא התעוררתי יותר מידי פעמים, ובכל זאת קמתי עייפה מאד.

הכי אני רוצה להצליח לבכות, כדי לפרק את המועקה, אבל אני לא מצליחה.

שמתי לב ששוב לא שיתפתי אף אחד מחברי הקרובים במצוקות השבוע.

ניצה שאלה אותי למה ונתנה לי דוגמאות מאלפות לשיתוף במצוקות וכמה זה עוזר לה.

אמרתי לה שאני כבר אחטוף מיוגה על הראש על זה שלא אמרתי מילה, אבל באמת שאני לא צריכה לספר שוב ושוב כמה אני מסכנה, זה ממש לא עוזר לי ולא מקל עלי ואף אחד בעולם לא יכול לקחת ממני את הדאגה, אז בשביל מה להעמיס על אחרים? שיחושו גם הם מצוקה?

גם ככה קיבלתי יותר מידי טלפונים מודאגים לאורך השבוע, בדיוק בשעות שבהן רק רציתי לשכב במיטה ולבהות בלי לחשוב והייתי צריכה להיות מנומנסת ומוקירת תודה על ההתענינות, עוד עומס רגשי מיותר שהכביד עלי.

אני זקוקה נואשות לשקט. לשתיקה. לדממה. לבועה שנוצרת לגמל ולי כשאנחנו יחד. להשאיר את העולם הסואן על תביעותיו ודרישותיו בחוץ ולכמה שעות לא להיות.