על קצות האצבעות

אתמול שברה הדוגמנית את ארגז הפלסיק הענק שבו אני מחזיקה את האוכל שלה ושל התולעת. (בפעם השניה! )

איך שברה? במסירות אין קץ ובסבלנות רבה, בדיוק אותה סוג של מסירות שהיא לא מפגינה כשאני מודיעה לה שיוצאים להליכה.

ביודעי שכך החלטתי לקנות בדרך הביתה ארגז אחסון חדש.

אמרתי לעצמי שבטח במקום כמו הום סנטר שעובד עם חברת מוצרי הפלסטיק הנודעת כתר יהיו ארגזים במגוון מידות ובאיכות פלסטיק טובה, ככה שיהיה קשה לאווילה לכרסם את דרכה לאוכל הגנוב , שוב. ולכן, נחושה ומכוונת מטרה נסעתי לי מהעבודה לעת ערב לחנות הגדולה.

בדרך הבין עירונית נסע מאחורי רכב באורות גבוהים, ניסיתי להאט ולתת לו לעקוף בכביש דו מסלולי, אבל הוא רק האט איתי וכשהאצתי שוב, המשיך להצמד אלי. אותתתי לו שהוא מסנוור, אבל הוא לא הגיב. לא הגיב מלבד להצמד אלי עם האורות הגבוהים, כמובן.

כשהגעתי לפאתי העיר החלטתי לנסוע בדרך העקיפה לחנות, ככה יש סיכוי שהרכב שמאחורי ימשיך בדרך ראשית יותר ויעוף לי מהמראה האחורית.

פניתי שמאלה, והוא אחרי. בכיכר הבאה ימינה חד, והוא אחרי. בכיכר הבאה ישר ומייד אחר כך שוב ימינה והוא בעקשות אחרי.

עזבתי את המסלול שקבעתי והחלטתי לנסוע בדרך נפתלת שאין בה הגיון. הוא המשיך אחרי.

בשלב הזה התחלתי להלחץ ממש. התחושה שמישהו עוקב אחרייך היא לא נעימה.

הגעתי לכיכר גדולה ועמוסה במיוחד,הפסקתי לאותת מראש ולתת זכות קדימה, ניצלתי פירצה ונדחפתי קדימה רק כאשר היה ברור שמייד אחר כך יחסמו לו רכבים את הדרך. הוא אכן נתקע בצומת ואני מיהרתי הלאה, פניתי בכמה פניות ובעוד שתי כיכרות בזריזות ווידאתי והאורות הגבוהים שלו לא נמצאים מאחורי.

טוב שאני נהגת שודים ושקשה לעקוב אחרי. הוא נעלם מהמראה האחורית שלי. עצרתי במגרש החניה, כיביתי אורות וחיכיתי כמה דקות ליתר בטחון בתחושה מטופשת. בטח ראיתי יותר מידי סרטים.

הגעתי להום סנטר ומצאתי שם כלי אחסון, אכן של כתר, אבל באיכות מזעזעת, כזו שהדוגמנית תכרסם בלי להניד עפעף. התלבטתי אנושות אם לקחת או להמשיך לחפש. עד שבסופו של דבר פנה אלי איש שירות בחנות ושאל איך יוכל לעזור לי. הסברתי לו מה אני צריכה ובתוך כך התברר לי שמה שמצאתי בחנות, ממש לא מתאים לי. הוא חתם את החלטתי בכך שאמר שגם לו יש כלב ושהוא קונה כלי אחסון שיש להם סגירה מאובטחת. לכלים בחנות לא היתה סגירה כזו. אמרתי לו תודה והתכוונתי לזה.

בצאתי נזכרתי שיש איזו חנות בפינה, בכניסה לעיר, שתמיד אני רואה , כבר שנים, ושמעולם לא נכנסתי אליה. היתה לי הרגשה טובה ששם אמצא מה שאני צריכה. נכנסתי לאוטו, ונסעתי לשם.

כבר בכניסה ראיתי את כלי האכסון שאני רוצה. נכנסתי פנימה ואמרתי שאשמח לקבל עזרה. בעל החנות יצא מאחורי הדלפק ושלף את הכלי מהתצוגה בחוץ. התנצל על האבק והשריטות שעל המכסה ואמר שתיכף יחפש לי מכסה לא שרוט.

אל תטרח, אמרתי לו, ככה לא יכאב לי הלב כשהכלבה תכרסם את המכסה הזה. אין לי שום בעיה עם השריטות.

הוא ניגב את האבק והגיש לי את הארגז.

בדרך הביתה נסע מאחורי רכב עם אור אחד גבוה, מסנוור.

ממממממ... מוכר מאיפשהו?

הפעלתי את איתות האזהרה שוב לסמן לו שהוא מסנוור והוא אותת לי בכך שהעלה אורות גבוהים. מסתבר שפשוט יש לו פנס מסנוור, פנס שמכוון לא נכון.

להבדיל מהנהג הקודם, הוא השתדל לא להצמד אלי עד כמה שניתן, אבל פנה לדרכו רק במרחק שלוש דקות מהבית שלי. מרנין ממש.

כשהגעתי הביתה סוף סוף העברתי את האוכל ששרד את הדוגמנית לבית החדש שלו והודעתי לה שהיא כלבה רעה שגנבה ואכלה כל היום ושהיא הולכת לישון היום בלי לאכול ארוחת ערב.

הארגז השבור וזה החדש.