על קצות האצבעות

כשהגעתי הביתה אתמול, אחרי יום ארוך ומייגע, גיליתי להפתעתי שהסלולארי שלי הפסיק לקלוט את רשת ה Wi fi הבייתית ונחסם לחלוטין לכל קליטה שהיא, אלא אם כיביתי את  ה Wi fi . ומי רוצה לשלם על גלישה כשיש חיבור אינטרנטי חופשי?

אז עשיתי מה שעושים במקרים כאלו.

כיביתי את הטלפון והדלקתי שוב. כלום.

כיביתי את הטלפון, הוצאתי את הסוללה, בדקתי אם יש בעיות במגעים, הכנסתי חזרה והדלקתי שוב. כלום.

כיבתי, הוצאתי סוללה וחיכיתי כמה דקות. כלום.

חיברתי לחשמל, ניתקתי מהחשמל. כלום.

קיללתי, רשפתי ומלמלתי השבעות ולחשים. כלום.

קמתי, הסתובבתי בבית וחזרתי רגועה. כלום.

חיפשתי באינטרנט פתרונות למצבי חוסר קליטה, לא מצאתי שום דבר מועיל.

לא בעברית ולא באנגלית.

אין קליטה.

בשביל מה כל הרעיון הזה של טלפון סלולארי אם הוא לא קולט כלום???

לאט לאט חילחלה בי ההבנה שאולי לא תהיה ברירה אלא לאתחל את הטלפון לרמת הגדרות היצרן, לאפס אותו, למחוק מתוכו את כל מה שהופך אותו מסתם נייד של מישהו, לטלפון שלי, על מנת להתגבר על הבעיה.

יחד עם ההבנה הרגשתי איך אני שוקעת בעצבות גדולה והבנה שאין ברירה.

בחרתי בתפריט את אופציית האתחול ואצבעי הרועדת היססה ארוכות מעל כפתור האישור שימחוק את כל מה שיש בטלפון.

פעמיים חזרתי בי וחזרתי לנסות את כל רצף הפעולות הקודם ופעמיים חזרתי והבנתי שאם זה לא עזר קודם, זה לא עזור גם עכשיו.

בסוף לחצתי. עצמתי עיניים, הנחתי את הטלפון בצד וחיכיתי שיתעורר שוב.

והוא התעורר, בפיהוקים והתמתחויות, ממצמץ בעיניו ושואל איפה הוא ואיזו שנה זו ואיך קוראים לי, אני נראית לו מוכרת...

במשך שעתיים עסקתי בשחזור אפליקציות אבודות, הזכרות בססמאות נשכחות וכמעט בכי כשגיליתי שלמרות שחשבתי, לא באמת הצלחתי לשמור את גלריית התמונות ושלא חשבתי אפילו על לשמור שיחות וואטסאפ חשובות על תמונותיהן.

כשסוף סוף גמרתי להחזיר לו צלם אנוש יחסי, בדקתי את עניין הקליטה וראו זה פלא! לא היתה קליטת Wi fi!

הכל היה לשווא וחסר תועלת ומיותר.

לצער ולמרמור שלי לא היה גבול, הרגשתי שהגעתי לשיא מירמור חדש שיהיה לי קשה לשבור אותו בעתיד.

אבל עם כל הכבוד למירמור, צריך עדיין לפתור את הבעיה.

חשבתי שיש שני צדדים להתקשרות ושאולי שווה לי לבדוק את צד הראוטר.

זה באמת שטויות, מה אכפת לי לנסות, זה ממילא לא משהו שיגרום נזק תמידי ולאבדן דברים חשובים, בסך הכל לכבות ולהדליק.

אז הלכתי למחשב הראשי, כיביתי אותו, הוצאתי את הראוטר מהחשמל ועשיתי לי כוס תה.

אחר כך חיברתי את הראוטר לחשמל שוב.

הלכתי להציץ בסלולארי שלי וגיליתי שהוא קולט את הראוטר כאילו לא היו דברים לעולם.

כלומר, כל אתחול הטלפון היה מיותר ולשווא וחסר תועלת ואין שום ערך הקרבתי לאבדן המידע והזכרונות שנמחקו ללא שוב.

למותר לציין שברגע זה נרשמו שיאי מירמור חדשים וגבוהים במיוחד שלימדו אותי שאל לי לזלזל ביכולתו של העולם להציק לי ולהתעמר בי.

עדכון מאוחר, מהיום.

כשהגעתי הביתה היום, גיליתי שהבעיה חזרה.

נרעשת ונרגשת יצאתי החוצה לחפש רשת זמינה, לראות אם הבעיה באמת בטלפון שלי או בראוטר.

כשצאתי וחיפשתי רשת, הטלפון הציע לי להתחבר לכרומקאסט, אותו התקן שאמור להזרים תכנים לטלויזיה מהמחשב ושאותו קיבלתי במתנה מהאריה לפני כשבועיים.

חזרתי הביתה בצעדים נמרצים, ניתקתי את ההתקן ובא לציונה גואל.

(נא להחזיק אצבעות שמדובר בסוף פסוק).