על קצות האצבעות

אתמול בבוקר התקשרתי לטכנאי המקררים הקבוע שלי.

-המקרר שלי מזיל מים לתחתית שלו וגם לרצפה בסופו של דבר...דיברנו לפני שבוע, יש מצב שתבוא?

-רגע, את בטוחה שזה מים ולא וודקה?

-אם זאת היתה וודקה לא הייתי קוראת לך.

-טוב, תיכף אני בא.

באמת בא תיכף, אחרי רבע שעה כבר היה אצלי בבית.

-את יכולה לפנות את השקיות שיש על המקרר?

-אל תגיד סתם שקיות, זה אוסף!

-בכל הבתים אותו דבר תיכף תגידי שהמקרר לא נקי.

-הא! המקרר נקי, ניקיתי אותו כשגיליתי את הנזילה לפני שבוע.

-טוב, אני צריך להזיז את המקרר לטפל בו מאחורה, תמיד מלוכלך מאחורה, אצל כולם. אל תתפלאי אם אני אמצא שם דברים שהלכו לאיבוד ולא ידעת איפה הם.

-(אני שותקת ונותנת לו להזיז את המקרר, אני יודעת שהרצפה מבריקה כי ניקיתי גם שם לפני שבוע)

-לא מלוכלך???!

-לא (חיוך זדוני)

אמנם עלות התיקון היתה 360 שקל, אמנם הייתי צריכה להקשיב לקיטורים שלו שלושת רבעי שעה, אמנם הייתי צריכה להקריב שלוש מגבות ואינספור סמרטוטים לניגוב המים שנזלו בלי סוף לרצפה, אבל למבט ההמום שלו אחרי שמצא רצפה נקיה - אין מחיר