על קצות האצבעות

הטלפון שלי זמזם לי תזכורת שאני צריכה לקחת את הכלבות לחיסון הקבוצתי שמתקיים איפה שאני גרה, פה מחסנים כל שנה את כולם יחד, ככה מפחיתים את הסיכון לכלבים לא מחוסנים ולכלבת.

כל שנה אני מקבלת מכתב זימון שבועיים מראש, שני מכתבים, אחד לכל כלבה, עם השם המפורש שלהן ואני מכניסה מייד תזכורת לזכרון של הטלפון, כי על זה שלי, אי אפשר לסמוך בכלל.

וכך זמזם לו הטלפון לפנות ערב ואני הופתעתי באמת ובתמים, לא זכרתי בכלל. מזל שהיה לי כסף מזומן בארנק, ואפילו מספיק ממנו.

דחפתי שטרות לכיס האחורי של הג'ינס, את הטלפון לכיס השני, תליתי שתי רצועות הולכה על הכתף ועמדתי בדלת, שורקת בחביבות תמימה לכלבות.

הדוגמנית השוטה מיהרה להכנס הביתה בעליצות, כל כולה נלהבת להוכיח לי שהיא כלבת החלומות של כל אחד. התולעת לעומתה הציצה בי במבט אלכסוני חושד, מה פתאום אני קוראת לה ככה בלי שום סיבה ומה זה תלוי לי על הכתף, הא?

אבל בסוף נכנסה, מובסת משהו, בטוחה שתחושת הבטן שלה נכונה.

אני בטוחה שהיא אמרה לעצמה - ידעתי! כשחיברתי את הרצועה לקולר שלה, אחרי הכל יש מאחוריה מספיק שנות נסיון והיא יודעת שללכת קשורה ברצועה לא מבשר טובות.

הדוגמנית דווקא שעטה בהתלהבות קדימה כורכת את התולעת ברצועה שלה וגורפת אותה במורד שלוש המדרגות של הכניסה במהירות מפחידה.

ההתלהבות של הדוגמנית הדביקה את התולעת ויצאנו לדרך כששתיהן מושכות אותי קדימה בשמחה.

כשהגענו לרחבה הציבורית שבה נערך החיסון כל שנה גילינו שכרגיל לא הגענו בין הראשונות ושיש לפנינו תור ארוך, מפוזר וחסר סבלנות של כלבים ואנשים.

ביררתי מי אחרון והלכתי לשבת על ספסל, לא רחוק מידי ממקום ההתרחשות ולא קרוב מידי לכלבים נרגשים אחרים.

-קדימה בנות, אמרתי לכלבות, שבו יפה ולא לעשות שטויות.

הכלבות התנהגו נהדר, למרות ההתרגשות הכרוכה במפגש עם כל כך הרבה כלבים אחרים, למרות שהיו נביחות מידי פעם, כל אימת שאחת מהן חשבה ללכת להצטרף למהומות, כל מה שהייתי צריכה להגיד זה - להתנהג יפה תיכף ומייד, שמעתן? ומייד הן היו חוזרות לשבת בשקט ליידי.

הוטרינר המחסן הגיע באיחור, כרגיל, ובואו ייצר מהומה חדשה של הדחפויות אנושיות ונביחות כלביות. 

אני והכלבות ישבנו בנימוס אירופאי כמעט וחיכינו לתורנו, עד ששמתי לב שאנשים שהגיעו אחרי נדחפו ועמדו בתור לפני.

זו היתה השניה המדוייקת בה פסקתי מלהיות ארופאית וחזרתי להיות לבנטינית נדחפת שלא תתן לאף אחד לתפוס לה את התור.

-קדימה בנות, אמרתי לכלבות, בואו נלך לעמוד בתור לתשלום, אחרת יתפסו לנו את התור (נו טוב, שמץ פולניות התגנב בכל זאת).

-איך את קוראת להן? בנות? התגלגלה מצחוק זאת שעמדה מאחורי.

-אה...כן....

-הרגת אותי... בנות!

הוטרינר עבד לאיטו ועד שהגענו אליו לחיסון עצמו התולעת כבר היתה בחרדה עצומה. נסוגה לאחור וכרכה את הרצועה סביב רגל קדמית וסביב הדוגמנית, כל כולה מכשכשת בזנבה כשכושים מהירים ומתחננים לשחרור מהעונש, מלווים במבט מתחנן לרחמים.

-בואי, סבתא'לה, חינחנתי אליה בקולי , הכל בסדר, אל תפחדי, תיכף זה נגמר.

-לסבתא'לה קוראים תולעת? שאל הוטרינר אחרי שגישש ומצא את השבב שלה.

-כן, היא כבר די זקנה, זכתה בתואר בכובד.

-טוב, בואי סבתא'לה, הנה גמרנו.

-הנה, תולעת, את רואה? גמרנו! כל הכבוד! ועכשיו בואי דוגמנית , תתנהגי יפה, כמו התולעת, בואי בואי, אל תפחדי. יופי חמודה, את ממש מתנהגת יפה. את לא צריכה להסתכל לכיוון ההוא, זה עוד שניה נגמר, את רואה?

ואז הרמתי את הראש וראיתי את זו שעמדה מאחורי בתור מביטה בי בחיוך.

-אל תשאלי, אמרתי לה. נראה לי שאני בדרך הישירה להיות האישה המוזרה שמדברת עם הכלבים שלה...

-מותק, היא אמרה, את כבר שם!