על קצות האצבעות

צופה העבירה לי שרביט של סיפור הפעם הראשונה.

אני אמורה לכתוב על איזו פעם ראשונה כלשהיא ולהעביר את השרביט לארבעה אחרים.

למען האמת אני מתלבטת לגבי בחירת נושא הפעם הראשונה, כי בדיוק כמו לכולם, גם לי בכל דבר היתה פעם ראשונה. אהבה ראשונה, נשיקה ראשונה, הפעם הראשונה הצלחתי לרכוב על אופניים, הפעם הראשונה שבה מת לי מישהו אהוב... לא חסרות חוויות מרגשות ומטלטלות והופכות עולם וחיים של פעם ראשונה.

אבל אני אספר על הפעם הראשונה שבה נאלצתי בניגוד לרצוני, להיות אמיצה וגיבורה ולצאת מאיזור הנוחות שלי, כי זו היתה פעם ראשונה ששינתה אותי לחלוטין ויצאתי ממנה אחרת לגמרי.

כשהתגייסתי לצבא נפסלתי למרבית התפקידים שהם קצת יותר מפקידות עקב פרופיל נמוך במיוחד בגלל הגב הנפלא שלי. אבל אני, מה לי ולפקידות? הרי לקבל הוראות אני שונאת, מורדת בנשמתי ופמיניסטית בהתהוות. הרעיון שאצטרך להכין קפה לאיזה מפקד עוררה בי חלחלה. ולכן , כשהציעו לי לצאת לקורס משק"יות ח"ן לא היתה שמחה ממני. אני אהיה פקידה, אבל קצת יותר!

בסיום הקורס, הוצבתי בבסיס של חיל אויר, ולמדתי את התפקיד מאלו שהיו שם לפני. היתה איתי עוד משק"ית אחת שהגיעה קצת לפני וידעה טיפה יותר ממני. ביחד איתה, הייתי אחראית על מעל 300 חיילות בבסיס הענק. בין השאר אחראית לעשות מסדרים במגורים, לוודא שהן חיות בתנאיי הגיינה סבירים לכל הפחות.

המגורים המרכזיים של החיילות היו מבנה בן שלוש קומות, בתצורת ח' שבמרכזו רחבה גדולה. החיילות היו מחכות בחדרים בזמן המסדרים ולאחר מכן יוצאות למסדרונות, עומדות סמוך למעקה ומקבלות את סיכום המסדר.

היינו מכריזים על מסדר ובשעה האמורה היינו עוברות (משק"יות הח"ן ונציגה, בעלת הדרגה הגבוהה בכל קומה) ובודקות את המגורים, חדר חדר, וכל מקלחת, שירותים ומסדרון. מעירות באופן אישי על לכלוך, אבק, חוסר סדר ונזק לציוד צבאי. במידה שהלכלוך היה מוגזם היינו יכולות לעשות מסדר חוזר ולהטיל עונשים לפי הצורך, אבל לא היה בזה צורך, ככה הסבירו לי המשק"יות הותיקות לפני עזיבתן, החיילות יודעות שלא כדאי להסתבך איתנו. עשינו כמה מסדרים יחד, הותיקות והחדשות ולמדנו מה עושים ואיך.

אך רצה הגורל ומייד לאחר שהמשק"יות הותיקות עזבו, המשק"ית הנוספת לי חלתה ואושפזה באופן דחוף. נשארתי לבד.

עברו כמה ימים והיא לא חזרה מהאשפוז ולאט לאט התברר שהיא גם לא תחזור ושאין ברירה, למרות שאני לבד, חייבים לעשות מסדר. ממש לא רציתי, אבל הקצינה שלי לחצה עלי והודיעה לי שחייב להערך מסדר, גם אם אין משק"ית נוספת, גם אם זה לא מקובל.

פרסמתי את דבר קיום המסדר, ובכל אותו יום הייתי מתוחה ועצבנית מהמחשבה שאצטרך לעבור חדר חדר לבדי ולעמוד מול חיילות בדרגה גבוהה משלי, ומבוגרות ממני, ולהעיר להן ולנזוף בהן כמו שראיתי את הותיקות עושות. ולעשות הכל לבד... שקשקתי ממש.

כשהגיע הערב והזמן לביקורת התייצבתי במגוריי החיילות, אחוזת בחילה מרוב לחץ, רועדת כולי. נשמתי עמוק, התייצבתי במרכז הרחבה והכרזתי על תחילת המסדר.

התחלתי לעבור בחדרים, בשירותים ובמקלחות, אחר כך יצאתי עם נציגות מכל קומה לסיבוב מסביב לבניין. הסיבוב מסביב לבניין היה רעיון שלי, שלמרות הלחץ שהייתי בו ולמרות שרק רציתי שייגמר כמה שיותר מהר, הבנתי שרצוי לבדוק גם שם ולא רק את פנים המגורים.

וטוב עשיתי, החדרים היו יחסית נקיים, פה ושם קצת אבק, לא רציני. אבל הכיורים במקלחות היו סתומים בשערות, הביובים כנ"ל וכיוון שאי אפשר היה להוריד את מי שטיפת הרצפה, גם הרצפה היתה מלוכלכת.

ומחוץ לבניין, סביב סביב היו זרוקים טמפונים משומשים, תחבושות וקונדומים, ניירות טואלט ועטיפות של ממתקים. כל מי שהתעצלה לקום ולזרוק לפח, פשוט השליכה מהחלונות החוצה.

הבנתי שהבנות ניצלו את העובדה שהמשק"יות הותיקות והמפחידות הלכו וחשבו שעכשיו הן יכולות לעשות מה שהן רוצות.

אני מצידי , זכרתי שאני חייבת לקיים משטר אימה בשביל לשמור על סדר ונקיון, ולכן חזרתי למרכז הרחבה ועמדתי שם לבדי, טרש"ית ירוקה וטריה שריח הבקו"ם עוד נדף ממדיה, מול כמאה וחמישים חיילות שכולן ותיקות ממני ומבוגרות ממני.

נשמתי עמוקות, שילבתי ידיים (הדרך היחידה בה יכולתי למנוע מהן לראות כמה אני רועדת) פתחתי את הפה והתחלתי לדבר.

איזה לדבר? לצעוק. להטיף, להוכיח ולבסוף גם לאיים. זה הלך בערך ככה:

 "מה זה הטינופת הזו? איזה מן אנשים מוכנים לחיות בזוהמה שכזו? ככה לימדו אותכן בבית?? קשה לי להאמין שאמא שלכן מרשה לכן לזרוק זבל מהחלונות! אתן לא מתביישות? אני לא מאמינה שזה מה שאני מוצאת בביקורת, אמרו לי שאתן יודעות לשמור על נקיון, וזה מה שאני מוצאת?? זוהמה וטינופת שלא ראיתי בחיים! אתן בנות! לא נולדתן בדיר חזירים, אז למה אתן מוכנות לחיות בו??

אני מוכנה לקחת בחשבון שאתן לא מכירות את הסטנדרטים שלי, אז אני אסביר לכן, הסטנדרטים שלי הם בדיוק כמו שמקובל אצל אמא שלכן בבית! אף טיפת אבק! שירותים מצוחצחים! כיורים מבריקים! רצפות נוצצות! ארונות מסודרים! מיטות מסודרות בקפידה! אני לא רוצה לראות אפילו קפל בשמיכה! והכי חשוב השטח מחוץ למגורים, אולי חשבתם שזה בסדר, אולי אצלכם בבית זורקים דברים מהחלונות, אבל לא פה. פה אני לא מוכנה למצוא אפילו פירור של הטינופת שלכם. אני לא מוכנה לקבל את העצלנות שלכם, אתם תקומו ותזרקו ליכלוך לפח ולא החוצה! הבנתן? יש מקום לטמפונים ולתחבושות וזה לא על הרצפה ולא דרך החלון, ואני לא רוצה לדבר בכלל על הקונדומים, כי אם אני אראה רמז לקונדום, אני אעשה פה ביקורות פתע בשעות הכי לא צפויות ואתן והחברים שלכן תעלו למשפט, אם אתן לא זוכרות, אין כניסת חיילים למגורי בנות, ברור??

ועכשיו, יש לכן שעה אחת לצחצח את המבנה ואת החוץ שלו. אם תהיה לי הערה אחת. אחת! אתן כולכן תשארו שבת למסדר חוזר , ברור?

אני הולכת עכשיו וחוזרת עוד שעה. כדאי לכן מאד מאד שלא תהיה לי מילה אחת להגיד אחר כך."

סיימתי לדבר, הסתובבתי ויצאתי. מאחורי שמעתי את הנהמה הזאת של עשרות חיילות המומות, להשאר שבת למסדר? מי שמע על כזה דבר? מה היא חושבת לעצמה, בחיים לא תשאיר אותנו. 

כשחזרתי בדיוק כעבור שעה המגורים היו מבריקים ומצוחצחים. לא היה פירור אבק ולא קפל בשמיכה, השירותים והכיורים נראו כמעט כמו ביום שבו יצאו מהמפעל וסביבת המבנה היה נטולת כל לכלוך.

לקחתי את הזמן ועשיתי ביקורת חוזרת איטית ומותחת עצבים. חדר חדר, מקלחת ושירותים ואחר כך בחוץ צעד אחרי צעד, אבן אחרי אבן לאט ויסודי שיבינו עם מי יש להן עסק.

בסופה של הביקורת חזרתי למרכז הרחבה, הרמתי ראש אל החיילות הממתינות למוצא פי לכל אורך המסדרונות, לייד המעקה.

"כל הכבוד" אמרתי."כשאתן רוצות, אתן יכולות. הוכחתן את זה היום וזה מה שאני מצפה למצוא בכל מסדר. משוחררות"

הסתובבתי ויצאתי.

נכנסתי חיילת חדשה, ביישנית, חסרת בטחון, ירוקה ומבוהלת, יצאתי חזקה, בטוחה בעצמי, סמכותית ומפקדת.

אחר כך היו מעט מאד דברים שלא העזתי לעשות. הפעם הראשונה הזו הוכיחה לי מי אני וכמה כוח ואומץ יש לי ושאני יכולה לעשות דברים שלא העליתי בדעתי שאוכל. לא הייתי עושה את זה לולא הדבר נכפה עלי מכורח הנסיבות, ולמרות שהחוויה הצבאית שלי לא היתה הטובה ביותר בעולם, אני אסירת תודה, על ההתנסות הזו ששינתה אותי מקצה לקצה ולתמיד במהלך של שעה אחת.

 אני מעבירה את השרביט לע"ז, אם יואיל.

למילולי, שהלוואי שתחזור לכתוב, כי אני מתגעגעת ממש.

לאנג'י , שמזמן לא היתה פה וחבל.

ולרוזמרי שנעלמה לה ככה פתאום.