על קצות האצבעות

לפני שבועיים הגישה לי מישהי מהעבודה הזמנה לבר מצווה של בנה הבכור.

זה לא היה צריך כל כך להפתיע אותי, אחרי הכל, במשך חודשים היא מספרת על השמלה שקנתה לבת, על סרט הוידאו שצילמו בו את הבן, על הדיאטה שהיא עושה.. ובכל זאת כשהיא הגישה לי את ההזמנה הייתי מופתעת. כל כך מופתעת שאפילו לא הצלחתי לחשוב על תירוץ מהיר להשתמט. לא חשבתי שאנחנו כאלה חברות קרובות ולו אני הייתי עורכת מסיבה כזו, היא בטח לא היתה עולה על דעתי כמוזמנת. 
קצת הטריד אותי עניין החברה, או כמו שהוא נקרא- עם מי אני אשב שם? ואפילו, עם מי אני אדבר שם? 

אנחנו לא מסתובבות באותו חוג של חברים ולא הייתי בטוחה שהיא תזמין עוד אנשים מהעבודה, ביררתי בחשאי- לא, היא לא הזמינה. הכבוד היה כולו שלי.

טמנתי את ההזמנה בתיק וכמעט שכחתי אותה, עד שהיא הודיעה לי בסוף השבוע שהיא תאחר לעבודה כי הבן עולה לתורה והזכירה לי לבדוק שוב את התאריך.

או קיי, נזכרתי שמדובר בהיום.

ולכן כשהגעתי הביתה , ארגנתי לי בגדים ראויים לאירוע באולמי בון בון המקומיים. 

כשהגיעה השעה, התקלחתי, התאפרתי , התבשמתי, התלבשתי והעברתי את הארנק לתיק ייצוגי יותר.

כתבתי את הצ'ק ושירבטתי ברכה והייתי מוכנה לצאת.

כיוון שהזכרתי לעצמי שאף אחד לא מגיע בשעה שכתובה בהזמנה ורצוי לאחר קצת, נלחמתי ביצר הדייקנות שלי והגעתי עשרים דקות אחרי השעה הנקובה בהזמנה.

החניה היתה ריקה למדי.

עמדו שם מכוניות בודדות ולא היתה תנועת אנשים בכניסה לאולם. בכלל. 

היו שולחנות בכניסה, עם מגשי מתכת מכוסים.

הוצאתי מהתיק את ההזמנה ובדקתי.

כן, אני במקום הנכון ובשעה הנכונה, אבל כנראה משהו בתובנות החברתיות שלי לקוי לחלוטין, כי רק אני פה.

אחרי שדשדשתי במקומי עוד כמה דקות, החלטתי לקפוץ ראש למים ולהכנס לאולם.

בכניסה עמדו מקושטים, מאופרים ומחוזקים בתרסיס לשיער, האבא (הגרוש מהאמא ושאינו בקשר קבוע עם הילדים) האמא והבת הצעירה בת השמונה בנעלי עקב. הבן עמד בצד והציג פוזות למצלמה של הצלם הראשי.

עברתי על פני שורת המשפחה, החמאתי לאמא ולילדה ואמרתי מזל טוב לאבא. הילד היה עסוק מידי , אז הסתפקתי בהלגיד לאמא שהוא נראה כל כך בוגר, למרות שהוא לא נראה בוגר כלל. הגשתי לאמא את המעטפה. טעות מרה.

היא נפנפה בידה, נמנעה מלגעת במעטפה, משל היתה זו מזוהמת, והצביעה על התיבה היעודית לנושא המעטפות. עוד טעות בהבנה החברתית שלי.

שלשלתי את המטעפה לחריץ המתאים ונכנסתי לאולם.

הריק.

השומם.

שולחנות מקושטים עמדו שוממים מאדם, עדיין מתכסים בצלחות קטנות של סלטי אולמות אירועים. המלצרים הלכו וחזרו מעמיסים עליהם עוד ועוד.

שוב התחושה הזאת שכולם מבינים איזה קוד חברתי שאני פספסתי לחלוטין.

השאלה אם אני מכירה מישהו ירדה מהפרק, לא היה לי את מי להכיר, כאמור, אף אחד עדיין לא בא.

התישבתי בשולחן הפינתי, בכסא הפינתי , על קצה הכיסא. מרגישה לכודה בין המפות הלבנות ומפיות הלילך. וצלחות הסלטים. ובקבוקי השתיה. והמלצר שבא ושאל אם הוא יכול להביא לי משהו.

לא תודה.

הלך וחזר,

אולי פסטלים?

לא תודה.

הלך וחזר,

אולי משהו מהבר?

לא תודה.

הלך וחזר,

קולה? ספרייט?

לא תודה.

הלך וחזר,

אולי בכל זאת פסטלים?

לא תודה.

הלך וחזר,

משהו אחר?

לא תודה. אתה מקסים, אבל הכל בסדר, אני באמת לא רוצה כלום תיכף אקום ואקח לי סלטים.

הלך.

ועוד לפני שחזר הבנתי שלא אעמוד בעוד פרץ נחמדות מלצרית ותכננתי לי תוכנית נסיגה טקטית:

ברגע שיכנסו איזה אנשים ותהיה תנועה בפתח האולם אני אחמוק בחשאי ואצא ואמלט כל עוד נפשי בי. היא תהיה עסוקה ולא תשים לב.

וכך עשיתי, ברגע שהיו באולם יותר מחמישה אנשים ושמעתי שיש עוד בכניסה, קמתי בשקט וחמקתי בדומיה, מציצה לאחור רק לוודא שלא נתפסתי.

נראה שהאמא היתה עסוקה באורחים שזה מקרוב באו ולא הבחינה בי.

בכניסה עמדו שולחנות עמוסים במה שנחשב כמתאבנים: פסטלים, סיגרים, קוסקוס וקוביות בשר בקר, אגרולס ועוד מיני מטוגנים בשמן עמוק.

לקחתי שני אגרולס במפית ואכלתי אותם לאיטי בדרך למכונית.

הסתכלתי בשעון במכונית, כל העסק מתחילתו עד לכניסה חזרה לאוטו ארך כעשרים דקות.
תחושת ההקלה שהציפה אותי כשהנעתי את המכונית היתה מדהימה. כמו לצאת מהכלא. חופש!

בדרך הביתה חשבתי לי שהאגרולס האלה שהשאירו אחריהם טעם לוואי של שמן לא טרי, היו כנראה האגרולס היקרים שאכלתי אי פעם, ובכל זאת, למרות הכל, אין מחיר לחופש.