על קצות האצבעות

מייד אחרי ארוחת יום ההולדת תקף אותי וירוס מרושע.

כלומר, הוא חיכה בנימוס עד שיעזבו אחרוני האורחים, כולל הגמל ועד שאסיים לנקות ולכבס ולארגן את הבית.

זה פחות או יותר היה הזמן שבו הרגשתי שמשהו לא לחלוטין כשורה.

תחושה מעורפלת של אי נוחות גופנית.

התעלמתי.

הקשר ביני לבין הגוף שלי אינו מהמשובחים. אני מתעלמת ממנו ובתמורה הוא מתעלם ממני.

קצת צינון, שיעול שנמשך חודש חודשיים שמאובחן אחר כך כשעלת? שטויות! לא היה חום.

וכידוע, אם אין חום זו לא מחלה, זו רק הרגשה לא טובה.

ואם לא חולים, אין פריוילגיות של חולים והולכים לעבודה כרגיל.

אבל הפעם ידעתי שהג'וקר השני עומד להשלף השרוול. עוד לא הצלחתי להמשיך לתפקד כרגיל כשאני מקיאה. אפילו אם אין חום, והרגשתי שזה קרוב ועוד הולך ומתקרב.

לא שהיתה לי בחילה, בכלל לא. רק תחושת מלאות ולחץ ברום הבטן, עד שייחלתי כבר שתבוא הבחילה ואיתה ההקאה וההקלה.

בערב הלכתי למיטה רועדת ומשקשקת כולי, מה שהעלה את חשדי שאולי יש דברים בגו.

התהפכתי מצד לצד, ניסיתי מידי פעם לשתות מים כדי להקל על היובש בפה, אבל זה רק החמיר את אי הנוחות בבטן.

בשתיים לפנות בוקר מצאתי את עצמי חובקת את האסלה ומודה לה ולכל מי מהאלים שעוד ער בשעות האלה על ההקלה הגדולה.

רעדתי בדרכי למיטה, לכן מדדתי חום וגיליתי שלא ממש התקרר בחוץ, רק התחמם בפנים. 38 מעלות.

את שארית הלילה ביליתי בעירנות חדה וצלולה, מחפשת תנוחה סבירה שבה לא ארגיש שהמוח נקרע לי בתוך הגולגולת, שבה הפרקים, העצמות והשרירים לא יכאבו מידי ובמחשבות מלאות אשמה שבוודאי הדבקתי את הגמל שעוד לא לגמרי סיים להחלים ממחלה משלו.

חום תמיד משאיר אותי ערה וכך גם מחשבות מלאות רגשי אשמה.

בבוקר התקשרתי להגיד שלא אבוא לעבודה. שוב מרגישה מאד מאד אשמה.

אחרי כך שקעתי בעירנות מנומנמת לאורך היום וחיכיתי שירד החום. משלא ירד עד הערב, שוב התקשרתי והודעתי על היעדרות של עוד יום, הפעם עם פחות רגשות אשמה, בטח לא נשאר לי כוח להשקיע בהם.

החום ירד בלילה, ואז נרדמתי וישנתי 10 שעות רצופות של שינה חזקה ולא מופרעת. עד שהתקשרו מהעבודה לשאול דברים.

את היום המחלה השני העברתי במנוחה ראויה ובהתאוששות.

אחר הצהריים, כנהוג אחרי מחלה, פרץ אצלי הוירוס החביב של ההרפס, בלי לטרוח להשאיר פצע על השפתיים, אלא רק פס של כאב לאורך העצב מקו השערות, דרך העין, האף הלחי , השפתיים, הסנטר עד לגרון.

בפעם הקודמת שזה קרה לי אחרי מחלה קטנה, לא הבנתי מה זה הכאבים האלה. הפעם הבנתי וגם הבנתי שהם גרועים יותר מהפעם הקודמת.

הרופה אמרה שכדאי לי לקחת טיפול אנטי ויראלי כדי לממנוע נזק קבוע לעצב החמישי בפנים. לא יכולתי שלא להסכים איתה, בעיקר כשהוירוס שלח זצים חשמליים לשיניים או לאוזן. אבל, הקאץ' הוא שצריך לקחת טיפול תרופתי מאסיבי רק אם יש פצע או פריחה אופיינית. ולי, הפעם, אין.

לכן הטיפול יחכה בהיכון לפעם הבאה, ולעכשיו מה?

לא היתה לה תשובה , אבל לי היה רעיון והתחלתי למרוח קרם זובירקס כמו שפתון, פעמיים שלוש במהלך היום. 

שמחה לציין שזה עבד כמו קסם, ומלבד תזכורות חשמליות חלשות ומרוחקות כבר לא נשאר כלום.

רק נשאר לשאול את הגמל, האם גם היום, שלושה ימים אחרי שנחשף אלי הוא עדיין בסדר.