על קצות האצבעות

כשנכנסתי הבוקר למכונית היה לי חם. גל החום הגועלי לא פוסח על הבקרים שבהם צונחת הטמפרטורה לכדי 28-29 מעלות. 

קריר זה לא.

נעים זה לא.

גם לא כייף.

וכיוון שאני מתקלחת בבוקר, או למרות זאת, חם לי מאד כשאני מגיעה לאוטו. ומחניק ומגעיל.

כשנכנסתי לאוטו והנעתי אותו, פתחתי את החלון. תמיד אני שומרת על אופטימיות בבוקר, מקווה שסימנים ראשונים של קרירות סתיו ינשבו עלי דרך חלון המכונית הפתוח. חודשיים בשנה אני פותחת את החלון בתקווה, חודשיים בשנה אני מתבדה.

וזה השלב שבו אני סוגרת את החלון באנחה ומדליקה מזגן.

לפחות על המזגן אפשר לסמוך שיקרר אותי בתחילת ובסוף יום עבודה.

או לפחות אפשר היה לסמוך, כי הבוקר נשב עלי ממנו אויר פושר.

חיכיתי.

פושר.

התחלתי לנסוע.

פושר.

חיכיתי עוד קצת.

פושר.

בשלב זה התבאסתי קשות ועמוקות.

כנראה שזה רק גז מזגנים שחסר, כי עד אתמול הכל עבד בסדר גמור. אני יודעת שזו לא פרוצדורה ארוכה מידי, ואני מניחה שגם לא מאד יקרה.

אבל אני כל כך שונאת מוסכים. אין אפילו דבר אחד שאני מחבבת בהם. זה הסידור/תיקון/טיפול הכרוך בבית שאני שונאת יותר מכל. זו הסיבה העיקרית שאני מפנטזת על גבר גברי שיחיה איתי בבית ויטפל באוטו ויתעסק במוסכים (ואחר כך יתפוגג עד הפעם הבאה)...

טוב, טוב, קרקע המציאות קוראת לפועה.

החלטתי שאחרי שאגיע לעבודה אתקשר למוסכניק שלי ואבקש ממנו שיתן לי את שם מוסך מזגני הרכב שהוא עובד איתו, שיהיה מישהו אמין לכל הפחות ואחרי העבודה אסע ישר לשם, בלי רחמים עצמיים. פשוט אעשה את זה ודי. 

אז יהיו לי כמה רגעים מהסוג שאני פחות מחבבת, אבל אלו צרות קטנות ושטויות וזה יעבור. ואני חייבת לזכור שיהיה לי הרבה פחות נעים להמשיך לנסוע בחום הזה בלי מזגן. נכון? נכון.

בסיום יום העבודה, ישר באמצע החום הגדול, יצאתי אל המכוונית ומייד נזכרתי שהדחקתי לחלוטין את העניין ולא התקשרתי למוסכניק שלי, להתייעץ איתו.

פסעתי לאיטי אל האוטו, חוככת בדעתי אם להתקשר עכשיו או לנסוע למוסך תיקון המזגנים שאני זוכרת במעומעם מהאוטו הקודם...

נכנסתי לאוטו, הנעתי אותו והבחנתי שהאויר שיוצא מהמזגן עדיין פושר.

כמו כן הבחנתי שהכפתור של המיזוג אינו מודלק ושלכן המיזוג לא עובד.

הוצפתי תחושת הקלה אדירה:

על כך שאני לא צריכה ללכת למוסך.

על כך שאני לא צריכה להוציא המון כסף על תיקונים.

על כך שנמנעה ממני פאדיחת על במוסך שהייתי מגיעה אליו.

קצת כעסתי על עצמי על הסרטים שבהם האכלתי את עצמי.

קצת התביישתי בעצמי. איזה בושות אני עושה. 

אבל בעיקר בעיקר, המחשבה על מתקן המזגנים נכנס לאוטו, לוחץ על הכפתור של המזגן וחושב עלי מחשבות איומות, או יותר גרוע מרחם עלי קצת... כן הקלה היתה הרגש העיקרי.