על קצות האצבעות

שלושה חודשים אחרי שהתחלתי לברר את הנדנוד הבריאותי הזה , אני עדיין לא יודעת כלום.
ככה זה בפריפריה, הכל הולך לאט.
הגניקולוג אמר שהכל תקין.
תוצאות בדיקת האולטרא סאונד היו תקינות.
אבל מאחר והבעיה הבסיסית נמשכה, החלטתי לא לבטל את התור לאורולג וללכת אליו בכל זאת.

מילה על תעתועי המוח - אני פשוט נדהמת מאיך המוח שלי יכול לתעתע בי. זה המח שלי, זה בעצם אני, אז מה השטויות האלה? בשלושה חודשים שחלפו מהפעם הקודמת הצלחתי לשכנע את עצמי שלא רק שהדם שיש לי בשתן כבר כמה חודשים הוא תקין לגמרי, ושידוע שלרוב אין לו שום משמעות. גם שכנעתי את עצמי שאני זוכרת מבדיקות בעבר, לפני מעל עשר שנים שהיה דם בשתן ושזה נורמלי לחלוטין.
אז כן, ברור לי שזה לא תקין ולא נורמלי. וכן, לעיתים זה יכול להיות חסר משמעות, אבל זה תמיד מחייב בירור. זה לא הפריע למוח שלי לשטות בי ולהרדים אותי בשמירה.

האורולג לא לקח אותי קשה מידי. אולי בגלל שהפחתתי בדאגה שהפגנתי, או אולי בגלל שלקראת בואי אליו, הפסקתי להרגיש את כל מה שהפריע לי ואפילו הדם בשתן נעלם ליומיים. אבל בכל זאת ביקש שאעשה בדיקת שתן לציטולוגיה, שלוש פעמים, בהפרשים של חודש בין בדיקה לבדיקה ושאחזור אליו כעבור ארבעה חודשים. הוא אמר שיתכן שלא יהיה מנוס מבדיקת ציסטוסקופיה. אבל דיה צרה לשעתה. הוא לא נשמע מודאג, אני לא נשמעתי מודאגת. באופן כללי החיים היו יפים מאין כמוהם בביקור שלי אצלו.

מייד אחרי שיצאתי ממנו חזר הדם לשתן ואיתו כל הסימפטומים המודחקים. עכשיו, נכון להיום, אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה ומה נובע מחרדה, כי כשהמודעות מכוונת לגוף, מרגישים כל דבר, ביתר שאת. אז עכשיו אני מרגישה מאד מאד את כל מה שהציק לי עד כה וששלח אותי לגניקולוג, אי נוחות בבטן תחתונה ולמטה ממנה, תחושת לחץ בשלפוחית וכמובן הדם החביב והמוכר.

מייד אחרי שיצאתי ממנו נתקפתי בתחושת בהלה גדולה.
יחד עם הסמפטומים, חזרה החרדה שנהגה להציק לי רק באמצע הלילה. אז מה אם יש שם משהו רציני? האם כדאי באמת לחכות ארבעה חודשים עד שנמשיך בירור? האם לא כדאי לעשות בדיקת ציסטוסקופיה כבר עכשיו?

כל כך הייתי עסוקה במחשבות מודאגות ששכחתי לחלוטין שיש לי קשרים סמי משפחתיים עם אורולוג בכיר שנמצא בעמדה בכירה מאד במערכת הרפואית. איזה אהבלה אני. התקשרתי אליו, עכשיו אני מחכה שיחזור אלי.