על קצות האצבעות

-ואז היא שאלה אותי אם יש לי בן זוג ואני הרגשתי איך כל הקוצים יוצאים לי. איזו מן שאלה זו? היא לא חברה שלי, אנחנו לא מכירות מעבר לזה שאני מטפלת בה במסגרת העבודה. נכון שדיברנו כמה דקות על ענינים שקשורים בעבודה, וגם כאלה שנוגעים בה באופן רופף, אבל זו לא היתה שיחה של חברות. אני בטוחה שזו היתה דרכה להשיג פרט רכילותי. נשארתי פעורת פה מהפולשנות הזאת.

-יוגה הסתכלה עלי וחייכה, כן, היא אמרה , את באמת נורא סודית וסגורה. עד שאת מספרת משהו, הנשמה יוצאת. את לא משתפת בכלום כמעט בזמן אמת. כשקשה לך, את מתמודדת לבד ומספרת רק בדיעבד. גם כשאת חולה, את לא רוצה עזרה מאף אחד.
את יודעת כמה התרגשתי כשאמרת לי שאת רוצה לספר לי על הדבר הנוראי שקרה לך בעבודה? ראית באיזו מהירות באתי, הרי את אף פעם לא קוראת לי.

-אני סודית? אני סגורה?? אני לא מספרת??? יש הבדל בין לבקש עזרה כשאת חולה, שאת זה אני ממש לא מסוגלת לעשות, לבין לספר על מצוקות וכעסים ואי נוחויות, שאת זה אני עושה המון. טוב, אולי לא המון, אבל לך אני מספרת. בטח שהרבה יותר מלאנשים אחרים.
כשאני חולה, זה פשוט. אני לא מבקשת עזרה, כי להשקיע אנרגיה בבן אדם אחר, אפילו שבא לעזור לי, זה יותר מידי בשבילי כשאני חולה. אני לא יודעת להתייחס בנון שלנטיות למישהו שמסתובב בבית שלי, לא אוהבת שמסתובבים בבית שלי. נו, אני צריכה פרטיות , את יודעת. גם את ככה. כשאת ואני חולות, אנחנו רק רוצות שיניחו לנו לנפשנו. שלא יכינו לנו תה, שלא יכרכרו סביבנו, שלא ישאלו כל רגע - איך את מרגישה. שיעזבו אותנו למות בשקט בפינה שלנו...

אחר כך חשבתי שאני באמת לא אוהבת לחשוף חולשה ושזה לא תמיד עובד לטובתי. לפני שבוע באמת היה אירוע לא פשוט בעבודה שבו הרגשתי מותקפת על ידי מישהי שצעקה עלי וכינתה אותי בשמות, בתגובה לזה שלא קיבלה בדיוק מה שרצתה, ברגע שרצתה. טוב לא באמת חששתי שהיא תעשה לי משהו, אבל לא הצלחתי לפנות אותה מהחדר שלי ולא הצלחתי להפסיק את הצעקות שלה. בסופו של דבר נאלצתי לאיים עליה בכך שאם לא תצא מהחדר שלי, אזמין משטרה. ואז היא יצאה. זה לקח עשר דקות ארוכות כמו נצח.

כל זמן שהייתי בעבודה, ולבשתי את פרצוף העבודה שלי, הכל היה בסדר. המשכתי לתפקד כרגיל. כי כזו אני, עושה מה שצריך ולא עושה עניין מדברים. רק דיווחתי לאחראית המקומית ותארתי לה את האירוע בידיעה שאותה מטורפת צועקת תגיע אליה ותספר לה את השתלשלות האירוע, תוך השמטת הפרטים החשובים. כיוון שאני מכירה אותה כלא ישרה במיוחד, בלשון המעטה, היה חשוב שאדווח כמה שיותר קרוב לאירוע ואת מלוא הפרטים.
אבל אחר כך כשחזרתי הביתה והורדתי את כל ההגנות, היכה בי האירוע במלוא עוצמתו. התקשרתי שוב לאחראית והרשיתי לעצמי, אולי בפעם הראשונה, להודות בפניה שהחוויה היתה קשה ביותר וטראומתית ושאני מבקשת התערבות של איש מקצוע שיעשה גישור ויבהיר ענינים וגבולות התנהגות, כיוון שאני אאלץ להמשיך לעבוד עם אותה אחת ואני לא מאמינה שהטירוף שלה יעלם כלא היה.
כמה ימים אחר כך, כשדיברתי עם אשת המקצוע ותיארתי לה את השתלשלות האירועים, שוב הרשיתי לעצמי לחשוף מה שנתפס בעיני כחולשה והודיתי בפניה שהאירוע טילטל אותי ממש ושאפילו כשאני מספרת לה עליו וחוזרת על הפרטים, אני מרגישה לחץ ומועקה.
העובדה שסיפרתי לה על התחושות הקשות שלי, שמה אותי בעמדת קורבן, בעיני עצמי, ואולי גם בעיניה. אבל במקרה הזה, זה היה כנראה הדבר הנכון לעשות. להיות הקרבן ולא התוקפן, או לפחות זו ששום דבר לא מזיז לה.

אני חייבת ללמוד לאזן,
בין החשש להתפס כחלשה, זו שאפשר לדרוס ולרמוס. כמו שנתפסתי פעם, בילדות.
לבין החשש להתפס כאשת ברזל קרה ואדישה, חסרת רגשות ורגישות ששום דבר לא נוגע בה. כמו שלא מעט אנשים תופסים אותי היום.