על קצות האצבעות

הדבר הראשון שעצר אותי הלומה לחלוטין, פסיעה אחת אחרי סף הדלת, כשיצאתי היום לעבודה, היה ריח של גשם.

ריח של גשם ראשון, ריח כבד ודחוס, ריח נפלא, ראשוני ומיוחד, עמוק, חד פעמי ונצחי.

ואני אפילו לא שמעתי אותו כשירד.

עצמתי עיניים ונשמתי עמוק , מחייכת. אי אפשר לא לחייך בגשם הראשון.

הצטערתי שהוא ירד בלילה ושפספסתי אותו רק בקצת.

אני יודעת שרק בקצת, בגלל שהאספלט היה רטוב לגמרי.

העצים לא טפטפו, ונחלי מיים קטנים לא ירדו במורד שבילים.
הכי כייף זה הגשם הראשון.

נכנסתי לאוטו ונסעתי לתדלק.

ביציאה מתחנת הדלק התחילו לטפטף טיפות קטנות על השמשה, נהדרות כאלה, בגודל מתאים שלא משאיר אבק מרוח ומגבים חורקים.

טיפות גשם מתאימות בדיוק.

יצאתי לכביש וראיתי שהגשם מתחזק, לא יותר מידי, רק כך שתיווצר קשת עם השמש שזרחה בצד השני.

קשת קרובה , כמעט יכולתי לראות איפה היא מתחילה.

הנהג מאחורי שם לב שאני מאיטה כדי לצלם (היה לפנינו רמזור אדום בכל מקרה) ואותת לי באורות.

קיויתי בשבילו שהוא יודע ליהנות מקשתות בשמיים.

ואז, כשהגעתי לעבודה , גיליתי שבשבוע שלא הייתי בה, בגלל החג, זינקו להם עמודי פריחה לבנים של חצב.

אומרים שהחצב מבשר את בוא הסתיו, ואני הרבה יותר נוחה להאמין בכך כשיורד עלי גשם ראשון וריחני.

אני אוהבת את הסתיו, את הקרירות הנעימה בערב. את התחדשות הצמיחה , את השטחים הפתוחים שמוריקים ואחר כך מתכסים מרבדים של פרחים.

כן, אני יודעת שעוד יהיו כמה ימים חמים לפני שהקיץ יפנים שדי לו. אבל אני מוכנה לחכות. יש לי הוכחות לכך שיהיה שווה לחכות.