על קצות האצבעות

חשבתי שאני מאד חכמה שקבעתי לי תור ראשון לרופאת עור הבוקר.

מאחר והיא רופאת העור היותר טובה שיש בסביבה, התורים אליה ארוכים מאד. היא אשה מבוגרת, אני חושבת שהיתה אמורה לצאת לפנסיה כבר והיא עובדת לאט לאט. אבל היא קפדנית ודקדקנית לא מוותרת על בחינה מקיפה של כל סנטימטר של העור ולכן כשמחכים בתור אליה צריך לקחת בחשבון המתנה של שעה לפחות, לפעמים יותר. אבל כשנכנסים אליה היא שופעת חביבות ומתיקות כמו סבתא טובה, חמימה ונעימה.

החלטתי לנצח את סטטיסטיקת ההמתנה ולקבוע תור ראשונה. קבעתי לשמונה ועשרה בבוקר.
הגעתי, העברתי את הכרטיס המגנטי וקיבלתי פתקית עם מספר התור 15. מספר חמש עשרה???!!! לשעה שמונה ועשרה בבוקר???
חשבתי שאני קובעת תור ראשון, אבל יש חכמים ממני. זה שבאמת קבע תור ראשון.
אבל המצב לא היה גרוע כמו שחשבתי, התברר לי שאני השניה בתור. מתחילים משלוש עשרה, מסתבר. 

נו טוב, לקחתי מקדם זמן טוב, כך שלא אאחר לעבודה. אפילו אספיק לאכול משהו בבית לפני שאצטרך ללכת לעבודה. הכל טוב.
הרופאה הטובה הגיעה בחמש דקות איחור. פשפשה בתיקה, גילתה ששכחה להביא מפתחות לדלת המרפאה, הניחה את התיק ליידי וביקשה שאשמור עליו בזמן שהלכה לבקש מעובדות הנקיון שיפתחו לה את הדלת.
עד שחזרה, נכנסה, וארגנה את עצמה להתחלת יום עבודה כבר היינו באיחור של עשרים דקות. ואז קראה לחכם שקבע תור ראשון על אמת. הוא נכנס ועקבותיו לא נועדו עוד. עברו עשר דקות של התור שלו, ועוד עשר דקות ועוד עשר דקות. ומאחר והיא התחילה בעשרים דקות איחור, הפיגור כבר התקרב לזמן ההמתנה הרגיל. ככה זה כשמנסים לנצח את השיטה. לא מצליחים. בנתיים התאספו אנשים בחדר הקבלה, חלקם לרופא אחר ועוד שניים שרצו לשאול את רופאת העור רק שאלה.
ביקשתי שישאלו את השאלה שלהם אחרי שאני אצא, כי יש לי עבודה להגיע אליה. מאחר וזה לא הרשים אף אחד מהם במיוחד, אמרתי להם שאני אכנס והם ישאלו אחר כך. גם זה לא הרשים אותם.

האשה אמרה - אני שואלת רק שאלה קטנה.
אני אמרתי - ואת גם אחראית לכמה זמן יקח לה לענות לך?
האשה אמרה - אני רק שואלת אם היא יכולה לקבל אותי היום, מה אכפת לך?
אני אמרתי - אני צריכה להגיע לעבודה, את יכולה לשאול אחרי שאצא.
האשה אמרה - זה שאלה קצרה.
אני אמרתי - אז אחרי שאצא, ממילא היא לא תקבל אותך לפני שאצא ממנה.
האשה אמרה - אני אשאל שאלה קצרה וזהו. חבל שאני אחכה. לא?
אני אמרתי - ושאני אחכה זה לא חבל?
האשה אמרה - זה רק שאלה קצרה.
אני -
האשה -

היה שם עוד איש, אבל הוא לא התמקח, רק הודיע שהוא רק אומר שתי מילים והולך. הוא טען שהוא בעלה. לא הבנתי של מי בדיוק הוא בעל, של האשה הנדחפת? מה זה קשור?

הנוכחים בחדר ההמתנה הנידו ראשם בביקורת ואשה אחת אפילו צקצקה בלשונה. מה אני אגיד לכם, השתתפות לא פעילה בצער היא לחלוטין אובר רייטד. האיש והאישה לא התרשמו גם מהביקורת החברתית הנוקבת. שניהם עשו את עצמם לא שמים לב.

אחרי שבילה שלושים וחמש דקות אצל הרופאה, יצא הבחור והלך לדרכו. האשה והאיש זינקו שניהם לדלת החדר, האיש אמר כמה מילים ועוד כמה מילים והלך (מסתבר שהוא בעלה של הרופאה...)  האישה נשלחה לחכות בחוץ והדלת נסגרה.

אבל ברגע שהמערכת קראה את המספר שהופיע על הפתק שבידי, זינקה האשה ונדחפה אחרי לחדר. למרות שכבר הייתי בחדר, לא הפריעה לעצמה ושאלה את מה שבאה לשאול. הרופאה הסבירה לה איך לקבוע תור בקבלה למטה והתפנתה אלי סוף סוף.
משראתה שאני כועסת הסבירה לי שזה בסדר, אחרי לא רשומים אנשים בתור ולכן היא התפנתה להסביר לאשה איך להרשם.
אני מצידי הסברתי לה שאני מחכה כבר שעה אחרי התור הרשום שלי ואני עוד צריכה להגיע לעבודה היום.
גם היא לא התרשמה במיוחד. קראה לי מיידעלה פעם או פעמיים וניגשנו לעניין שלשמו התכנסנו.

בתוך עשר הדקות המוקצבות לי הספיקה לתת לי את ההפניה לכירורג-פלסטיקאי שביקשתי ואת ההפניה לבדיקה שלא ביקשתי ואני יצאתי מחדרה על מנת שהנדחפת ממקודם תוכל להכנס בלי להמתין יותר מידי .
התובנה העיקרית שלי מהיום הזה היא שאני לא מרשימה במיוחד. ושבפעם הבאה אני צריכה לוודא שהתור הראשון שקבעתי הוא באמת ראשון.