על קצות האצבעות

עוד קצת מסיפורי הקו אופ.

בגלל שהקו אופ מקומי מאד, אני נתקלת (אנשים חברותיים ממני היו אומרים - פוגשת) באנשים שאני מכירה מאז שהייתי ילדה ולא ראיתי מזה שנים. כלומר, מאחר ואנחנו חיים פחות אותו יותר באותו מתחם סביבתי, אז כן, אני רואה אותם, אבל מעט מאד ולעיתים רחוקות, אומרת שלום בנימוס וממשיכה הלאה. עם רוב האנשים מהעבר אין לי קשרים חמים וחברתיים כאלה שיצדיקו יותר מהנהון, חיוך קטן ואמירת שלום.

אבל הקו אופ, יש לו אופי חברתי וחברותי מאד. אם תשאלו אותי, אפילו מעט חברותי מידי. המקום עצמו הוא קטן מאד, המסחר בנוי על אמון בחלקו הגדול ועל התנדבות של החברים. מי מחברי הקואופ שגם מוכר מוצרים, מגלה בדרך כלל חביבות יתרה לאנשים אחרים. אנשים מסתובבים ומתחככים, מדברים , מכירים זה את זה ונהנים להחליף חוויות הקשורות להרגלי צריכה ואכילה שלהם. מדברים על הלחם שההוא אופה ועל הסושי הצמחוני/טבעוני של ההוא או סתם על דא ועל הא.

אני בדרך כלל מגיעה, אוספת את המצרכים שהזמנתי, משלמת והולכת. מידי פעם מחליפה כמה מילים עם אנשים שאני מכירה ומחייכת לכאלה שאני כבר מכירה את פרצופם מפעמים קודמות. הקו אופ נפתח למכירה ביום חמישי, אחרי שבוע עבודה ארוך ואחרי יום עבודה מייגע ואני מותשת כל כך, שכל מה אני רוצה זה להגיע הביתה ולסגור את השבוע. 

אבל לא לעולם חוסן, כשהייתי תורנית קרה לי בדיוק מה שאני מנסה להמנע ממנו רוב הזמן. נפגשתי באחת, נקרא לה בצל ירוק, מהעבר הרחוק. אחת שתמיד עוררה בי תחושת נחיתות. כי אצלה הכל תמיד היה מושלם ומוצלח , יפה ומקסים ונכון ומתאים. ברמה שאליה אף בן אנוש לא יכול לצפות להגיע. ואני הרגשתי מאד אנושית לידה.

או שככה היה נדמה לי אז, כשהייתי צעירה מאד והיא אשה בוגרת , אמא לילדים (שלבושים תמיד הכי קולי ומדליק), אחר כך התבגרתי קצת ושמתי לב שהדגש אצלה הוא על הנראה לעין ולא על המהות ושהילדים היפים יפים שלה לא כל כך מוצלחים, באופן יחסי כמובן. אחד עבריין זעיר , השני אלכוהוליסט ונרקומן והשלישית סתם מופרעת שלא מסתדרת בשום מקום. הם גם נהיו טיפה פחות יפים עם השנים ובטח הרבה פחות קוליים ומדליקים.
אני חושבת שלבצל ירוק יש חלק עצום בעיצוב דעתי על אנשים שהמראה החיצוני והנראות היא בעינהם חזות הכל וחשובה יותר מכל.

בצל ירוק תמיד היתה מאד נחמדה אלי, בדרכה המתנשאת. כשהיא היתה שואלת אותי מה שלומי, כוונתה היתה לדלות מידע יותר מאשר עניין אמיתי. פעם כששאלה - אז איך את? אמרתי לה - אני בסדר גמור. והיא הופתעה - מה? את מסתכלת בבוקר במראה ואומרת לעצמך, אני בסדר? אמרתי לה - כן.
היא היתה המומה במקצת, לא יותר מידי, רק בדיוק בעוצמה שתגרום לי להרגיש לא בסדר, עם השאיפות שלי מהחיים. כי אצלה הכל היה נפלא, נהדר, מקסים, מלהיב, מרגש או סתם מצוין.
ככל שהתבגרתי, קיויתי שאולי היא תשנה את דעתה ותלמד ליהנות גם מהבסדר, כי היא תמיד הולכת לסדנאות התפתחות וצמיחה והעשרה. ושם הרי לומדים על הפנימיות ולומדים להתפתח ולקדם את החלק האישיותי, לא?

בתורנות שלי בקו אופ הופיעה פתאום בצל ירוק, כדרכה מחייכת ומשלחת ברכות להמון שמסביבה. מדווחת בקול רם מה היא קונה וכמה שזה בדיוק מה שצריך לקנות ושזה הכי טוב שיש.
כיוון שהיה רגע שקט, עמדתי והסתכלתי סביב.
המבנה של הקו אופ שימש פעם בתור מכולת מקומית ואני תהיתי בקול רם, לאוזניה של מישהי שעמדה בסמוך איך הצליחו אז להכניס את כל הסחורה במקום הזה, שנראה פתאום קטן מלהכיל את כל מה שאני זוכרת שהיה פה. העומדת לצידי הביטה גם היא סביב וביחד ניסינו להזכר איפה היו מונחים הדברים שקנינו אז, כילדות. איפה הוצבו המדפים והיכן עמדת המוכר...
בצל ירוק נעמדה לצידנו והכריזה - אני אף פעם לא מסתכלת אחורה!
אני- באמת?
בצל ירוק - כן. אני לא נתקעת בעבר, תמיד מסתכלת קדימה. העבר לא מעניין אותי!
אני- טוב.

אחר כך סיימה את עניניה והלכה ואני נשארתי שם לתהות למה היה לה הצורך להכריז הכרזה מבדלת כזו, שלא באמת היה בה צורך ולא באמת היה לה מקום ושהחיים היו יכולים להמשיך להתנהל בצורה מצויינת גם בלעדיה. והגעתי למסקנה העצובה שאנשים לא באמת משתנים עם הגיל. ושום סדנאות צמיחה, התפתחות והעשרה לא באמת משנות את האדם מבפנים. זה קצת הרגיז אותי, כי במחי שני משפטים היא החזירה אותי לתחושת הנחיתות שהרגשתי ליידה כילדה, אבל אחר כך הזכרתי לעצמי שאני כבר לא ילדה ושזה לא באמת משנה מה היא אומרת שהיא עושה או לא, ושאני יודעת שהעבר חשוב מאד, כי רק מי שמסתכל אחורה יכול ללמוד מנסיון ולא לחזור על טעויות שעשה כבר והפסקתי להתרגז.

השבוע כשהלכתי לקנות בקו אופ, הגיעה לשם גם בצל ירוק. היא ניגשה אלי בשמחה בלתי מוסוית וחיבקה אותי לשלום. מה שמלמדני שכל אדם חי בעולם הפנימי שלו והחוויות שלי הן ממש לא החוויות שלה. מסתבר שהמפגש האחרון ביננו גרם לה להרגיש מחוברת וקרובה אלי מתמיד...